נערי האוצר בלחץ, הם יודעים שצפוי להם גירעון אדיר והם חייבים לסחוט את השקל האחרון ממשלם המסים כדי להקטין את הנזק. הם מעלים את המיסוי על סיגריות, על בירה, על דלק, על ירקות, ובעצם על הכל: גם המע"מ עולה. המסים האלו מתווספים לאינספור האגרות, ההיטלים, הקנסות, המכסים, הרשיונות, העמלות, הדו"חות והתשלומים שגובה המדינה.

אז גם למי שאיננו מוטרד ממיסים גבוהים ומאמין במדינת רווחה גדולה ועוצמתית, האם לא נוכל להסכים שהמצב הקיים הוא שערורייה? האם לא מגיע לנו האזרחים הג'סטה של מס אחד ברור ושקוף, כדי שתהיה לנו האפשרות בפוטנציה לתפוס באיזשהו אומדן גס כמה כסף אנחנו משלשלים לפוליטיקאים כל יום? כדי שהאקט של מימון הממשלה ייעשה בבירור על ידי העלאת שיעור המסים ולא בתירוצים שונים ומשונים כגון הצלת כדור הארץ, שיפור בריאות התושבים או תמיכה ביצוא? אך שיעור המס האחיד יהיה כה אימתני עד שלאף פוליטיקאי לא יהיה האומץ להציגו לציבור. הרבה יותר פשוט לאכוף עוד כמה דו"חות חניה.

פטרנאליזם הוא האמונה שהמדינה יודעת יותר טוב מהאזרח מה טוב בשבילו, מה כדאי שיעשה ולא יעשה, ואיך הוא צריך להוציא את כספו. ההתנשאות הזאת לא רק שלא עובדת בפועל, היא גם נוטלת מהאזרח את הזכות הבסיסית ביותר של האדם, את חופש הבחירה. אם נחקור את פעילות המדינה, נמצא שמחציתה מתמקדת במעשים אבהיים.

נניח לשם הדיון שרצוי שהמדינה תעביר תשלומים בין המעמדים, ושזה כבר מתבצע בפועל בצורה המקסימלית שניתן. למשל נטיל מיסוי בשיעור 15% על ההכנסות וכל משפחה תקבל צ'ק חודשי בסכום היסטרי של 3,500 ש"ח. משמעות הדבר שרק מי שמרוויח מעל 25,000 בחודש יהיה חייב במס הזה. כל אזרח עני יקבל את מקסימום הסיוע שהמדינה יכולה לתת. נותרה השאלה האם המדינה צריכה להגיד לאזרח הזה איך להשתמש בכסף שלו וכיצד לנהל את חייו. אני טוען שלא.

ניקח לדוגמה בריאות. כיון שכבר ביצענו את תשלומי ההעברה, כדי שהמדינה תטפל בבריאות האזרח היא תצטרך לדרוש תשלום עבור כל שירות שהיא מספקת. בשוק חופשי, האזרח ישלם לרופאים הפרטיים שלו, וישלם עבור הטיפולים והתרופות שהוא רואה לנכון בהתחשב בהמלצות הרופאים. תחת מדיניות פטרנאליסטית, המדינה תגבה מהאזרח סכום דומה ויחליט עבור האזרח אילו רופאים מותר לו לראות, ולאילו טיפולים ותרופות תהיה לו גישה.

אם נחליט לא להאציל את ההחלטות האישיות ביותר שלנו לפוליטיקאים, המדינה תצטרך לבטל את משרד החינוך, משרד הבריאות, רשויות המכס, הביטוח הלאומי, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד המדע, התרבות, והספורט, מערכת ההשכלה הגבוהה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, ומשרד התיירות ורוב החברות הממשלתיות כמו דואר ישראל ומכון התקנים. לפי חישובים גסים שעשיתי חסכנו כחצי מתקציב המדינה, וחשוב מזה, חתכנו את גודל הממשלה. אני לא רואה טיעון נגד התוכנית הזאת שלא קובעת שהמדינה יודעת יותר טוב ממך איך להוציא את הכסף שלך.

הסוציאליסט-אנארכיסט-אנטישמי פייר-ז'וזף פרודון על המדינה:

To be GOVERNED is to be watched, inspected, spied upon, directed, law-driven, numbered, regulated, enrolled, indoctrinated, preached at, controlled, checked, estimated, valued, censured, commanded, by creatures who have neither the right nor the wisdom nor the virtue to do so.

To be GOVERNED is to be at every operation, at every transaction noted, registered, counted, taxed, stamped, measured, numbered, assessed, licensed, authorized, admonished, prevented, forbidden, reformed, corrected, punished. It is, under pretext of public utility, and in the name of the general interest, to be place[d] under contribution, drilled, fleeced, exploited, monopolized, extorted from, squeezed, hoaxed, robbed; then, at the slightest resistance, the first word of complaint, to be repressed, fined, vilified, harassed, hunted down, abused, clubbed, disarmed, bound, choked, imprisoned, judged, condemned, shot, deported, sacrificed, sold, betrayed; and to crown all, mocked, ridiculed, derided, outraged, dishonored.

That is government; that is its justice; that is its morality.

Pierre-Joseph Proudhon, General Idea of the Revolution in the Nineteenth Century

ולחשוב שמדינת ישראל עדיין לא הומצאה!

האוצר בדרך להסכם ראשון לביטוח יצואנים:

ההסכם יעניק ערבות לאשראי שתיתן החברה לביטוח סיכוני חוץ מקבוצת הראל. הוא יבטח את היצואנים מפני לקוחות בחו"ל שלא יפרעו חובות ומסיכונים פוליטיים כמו הלאמה והפיכות.

או במילים אחרות (מפי הטוקבקיסט "האזרח היהודי"):

אין כמו סוצליזם לטיקונים.

בגלל שני יצרני ברזל לא יעילים שרוצים להמשיך לגבות מחירים לא הגיוניים, כל אזרחי המדינה יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף על דיור. המדינה משתמשת במונופול בכח אלים כדי לקחת מצרכני הברזל ולתת לשני אוליגרכים. מישהו רוצה להסביר לי איך זה שונה ממאפיה סיציליאנית?

הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, ראובן פסח, החליט להגן על יצרני הברזל בישראל מפני יבוא הברזל המתרחב ולהטיל ערובה זמנית בגובה 133 דולר (כ-530 שקל) על כל טונה של ברזל מיובא…

הערובה הזמנית הוטלה בעקבות פנייתן לממונה של שתי יצרניות ישראליות של ברזל מצולע, חוד אסף ויהודה פלדות, לפני שלושה חודשים. החברות טענו, באמצעות עורך הדין גיל נדל והכלכלן ערן הורוביץ, שגידול ביבוא הברזל עלול לגרום נזק חמור לתעשייה המקומית, וכי התערבות הממונה נדרשת כדי להגן על התעשייה המקומית מסכנה קיומית.

התמ"ת מייקר המס על ברזל

עדכון: הסקנדל הגיע לאוזני מערכת הארץ: מאמר המערכת | הולכים אחורה.

כל זאת לא מנע משני מפעלי ברזל ללחוץ על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיחזיר ויטיל היטלי יבוא על ברזל. המשרד נענה, והטיל לאחרונה ערובה זמנית בשיעור של 133 דולר על כל טונה ברזל מיובא, במטרה הישנה נושנה: "הגנה על התוצרת המקומית"…

אך יש קבוצה גדולה שקולה לא נשמע: הזוגות הצעירים, שדירתם תתייקר באלפי שקלים בשל עליית מחיר הברזל. גם ענף התשתיות יסבול בשל התייקרות בנייתם של מסילות ברזל, גשרים ומבנים, פגיעה בצמיחה במובן הרחב.

שוב מעבירה המדינה תשלומים מהאזרחים לתעשיינים העשירים:

הגיעו שר האוצר יו"ר לשכת התיאום של האיגודים הכלכליים ונשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, להסכם, בדבר ההטבות שיקבל המגזר העסקי כדי לעודד את הצמיחה במשק. מדובר על הטבות בגובה של כ-2.5 מיליארד שקל.

הבנות בין ברוש לשר האוצר

אבל זה בסדר. כשהעשירים לוקחים מאיתנו כסף זה לטובתינו. נכון?

המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם

במדבר כ, י"ג

ואכן, מי שקובע מדיניות לעם מתקדש במריבה. גם הפוליטיקאים אוהבים ליצור מריבות וכך להוסיף לכוחם. אבל אנחנו לא תקועים לבד במדבר, ואין סיבה שנזעק אל הממשלה למים, כשאפשר פשוט לקנות אותם.

השבוע יש מריבה על חניון בירושלים וזאת מתווספת למריבות על משק החשמל, הבנקים, החינוך, הבריאות, הטלוויזיה בכבלים, שער הדולר, וכהנה. ברגע שנושא הופך לשאלה לאומית שיש לו תשובה אחת נכונה עבור כולם, הוא מועד למריבה. ברוב המקרים אין מניעה מהשארת הנושא לבחירה האישית של הפרט, חוץ מהרצון של הפוליטיקאים ובעלי האינטרסים הרלוונטיים לצבור כוח.

בנושאים שמטופלים בידי כוחות השוק אין מריבה. לא שמענו על נעלי מריבה, תספורות מריבה או ארוחות מריבה, למרות שאין הסכמה רחבה לגבי הסוגים העדיפים של הדברים האלה. כל אחד בוחר עבור עצמו איזה מוצר או שרות ירצה, והיצרנים, כדי לא לאבד את הונם, דואגים לספק אותם בכמויות המתאימות.

בכל נושא שבו מתעורר מריבה, עלינו לחשוב אם יש תכלית שלהשגתה אנחנו מוכנים לחיות עם עוד ויכוח, ועם אובדן האימון בין תושבי הארץ הזאת. קידוש הפוליטיקאים איננה עילה מספקת.

יש נטייה להשוות בין פוליטיקאים לאנשי עסקים ולשאול את השאלה האם אנחנו מעדיפים שהכוח יהיה בידי נבחרי ציבור או בידי אנשי עסקים פרטיים. אבל למנהל עסק אין ריבונות, הוא כפוף תמיד לרצון הצרכנים שלו. ברגע שיפסיק למלא בצורה הטובה והיעילה ביותר אחר משאלותם, הם ירוצו למתחריו והוא יפסיד את הונו.

הפוליטיקאי איננו נשלט באופן הזה. שלא כמו בעל העסק שריצוי לקוחותיו נמדד ברווחיו, את הצלחתו של הפוליטיקאי בריצוי בוחריו לא ניתן למדוד. גם אם ייבחר שוב, אין זה אומר שפעולותיו הטיבו עם הבוחרים, כיון שגם הבוחרים אינם מסוגלים למדוד את השפעת פעולותיו.

לכן לפוליטיקאי יש חופש פעולה נרחב לבצע את זממו בלי שאף אחד ישים לב, ואין מנגנון יעיל לריסון הנזק שהוא גורם לחברה. במדינה בה חוקי היסוד אינם נלקחים ברצינות, הנזק שהפוליטיקאי יכול להמיט על אזרחי המדינה הוא בלתי מוגבל.

האזרח הבודד דוגל בשוויון תחת החוק. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים", "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כולנו בני אדם, ואיננו רוצים שהריבון יבדיל בין אדם לאדם. איננו רוצים חוק אחד לקבוצה אחת וחוק אחר לקבוצה אחרת, אלא מערכת חוקים אחת לכלל האזרחים. אך המחוקק הישראלי שואף פעמים רבות לשוויון אחר, לא שוויון תחת החוק אלא היפוכו, שוויון תוצאות.

כיון שבני האדם שונים בכשרונותיהם ובתשוקתם, שוויון תחת החוק בהכרח יוביל לתוצאות שונות עבור אנשים שונים. רק אפליה של קבוצה אחת מול קבוצה אחרת תטה את התוצאות. המחוקק הישראלי קבע שאדם המכונה עובד איננו שווה תחת החוק לאדם שאינו מכונה עובד. חוקי החוזים תופסים עבור כולם, אך לא עבור העובדים. וכיון שהמחוקק מפלה את העובד, הוא מפלה גם את המעביד ונוטל ממנו זכיויות קניין בסיסיות. המחוקק מוציא את שני המעמדים האלו אל מחוץ ליסודות הברורים של המשפט הליבראלי, בהם לכל אחד הזכות להתקשר כרצונו עם בן אדם אחר כל עוד הם אינם פוגעים בצד שלישי.

במקום להתמקד בליבה של החוק הליברלי והלבטיח זכויות קניין ועמידה בחוזים, המחוקק הישראלי טרוד באלפי הסתייגויות שמטרתן להפלות בין אדם לאדם. לעובד ציבור דין אחד, לבעל מסעדה דין אחר. ככל שהוא מוסיף בפרטים, כך הוא מטשטש את העיקר, ומתרחק מאידיאל לפיו כל אזרח יוכל להבין את כללי המשחק ולהתקשר עם חבריו על בסיס רצוני ושוויוני.

ראשי לשכת הספנות נפגשו עם שר התחבורה, ומה היה חשוב להם לדרוש?

נציגי הלשכה העלו תביעתם לרישוי חובה של סוכני אוניות, זאת, לדבריהם, עקב המצב הבלתי נסבל כיום בו כל גורם ללא כל הכשרה יכול לשמש כסוכן אוניות ללא מגבלה כלשהי.

מדוע המצב בו כל גורם יוכל לשמש כסוכן אוניות הוא "בלתי נסבל"? כי זה מביא לתחרות עזה שמורידה מחירים ומשפרת את רמת השירות. זה פוגע לחבר'ה האלה ברווחים אבל זה מטיב עם הצרכן הישראלי ועם היצואנים ובסה"כ מעשירה את כולנו.

כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. — חוק יסוד: חופש העיסוק