סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס”ז)

6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, “סכום ההוצאה הממשלתית” - סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.

חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ”ב-1992

החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.

אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.

אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.

למי שחושב שעבירת “העלבת עובד ציבור” מפחידה רק בתאוריה, יהונתן קלינגר מספר לנו על כתב האישום נגד משה הלוי:

פרקליטות המדינה החליטה להגיש כתב אישום נגד משה הלוי (הלמו) לאחר שזה פרסם קריקטורה המציגה את מפכ”ל המשטרה במדים נאצים באתרו (לקריאת כתב האישום). עצם ההחלטה להגיש כתב אישום ולטפל בנושא במישור הפלילי ולא במישור האזרחי היא בעייתית משהו, במיוחד כשהדבר נעשה זמן כה רב אחרי שהפרשה התפוצצה וכאשר הלמו עצמו הסביר כי הוא בסך הכל עשה את הדבר בצורה סאטירית. אבל חופש הביטוי מדיר רגליו בישראל לעבירה המיותרת של ‘העלבת עובד ציבור’.

“But, after all, it is the leaders of the country who determine the policy and it is always a simple matter to drag the people along, whether it is a democracy or a fascist dictatorship or a Parliament or a Communist dictatorship.”

“…the people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked and denounce the pacifists for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same way in any country.”

Hermann Göring [via Bryan Caplan]

Refuse to be terrorized, people.

Bruce Schneier

בכתבה מצויינת בקפיטליסט היומי, כותב אסף הדני על הפיקוח על הבנקים בישראל, שמטרתו לשמור על קומץ הבנקים הקיימים:

לפני כשבועיים לערך פרסמו הבנקים הגדולים בישראל את רווחיהם. לא מפתיע היה לגלות כי סכומים גדולים הצטברו בקופותיהם. בישראל פועלים עשרות בנקים, אולם רובם ככולם מאוגדים תחת חמישה קונגלומרטים עיקריים, באופן כזה ששתי קבוצות בנקים גדלות מחזיקות יותר משישים אחוזים מנתח השוק (פועלים ולאומי) ושלוש קבוצות שולטות ביותר משמונים אחוזים (ביחד עם בנק דיסקונט). הבנק האחרון שהוקם ונכנס לשוק היה בנק ירושלים בשנת 1963. מדוע שוק זה קופא על שמריו? מדוע ישנן רק חמש קבוצות? האם התחרות החופשית ”דילגה“ על שוק הבנקאות? התשובות לשאלות אלו הן די פשוטות, כפי שאציג להלן.

אני כבר מדבר על זה הרבה זמן. טוב לראות התייחסות נבונה במקומות אחרים.

בקפיטליסט היומי, המגיב ספרטקוס העלה ניסוי מחשבתי מעניין. הוא שואל את תמרה:

מה כמות הכסף שאת מעבירה למדינה בשנה, ומה היית יכולה לעשות איתה במידה והייתה בידך, בלי אפשרות לשימוש בשירותים הציבוריים?

ספרטקוס הטיב לענות על שאלתו והודיע:

אני מרויח מינימום כעובד קבלן. בין 3200 ל-4000 (אם אני עובד הרבה שבתות). משלם בערך מסים של 250 ש“ח בחודש, מס הכנסה ובריאות, וביטוח לאומי. 3000 בשנה מס ישיר, ויש עוד מיליון כמוני בישראל. מוציא את רב המשכורת, ומשלם מע“מ עקיף כמעט 20%- עוד 720 ש“ח. עוד 8600 בשנה. 11 וחצי אלף בשנה. איזה שירותים אוכל לקנות בסכום כסף כזה? לבד ולא בקבוצה עם יתרון לגודל? אני מקווה שאתה מבין למה אנשים כמוני תלויים במדינה, ומהווים חלק גדול מאוד מהעובדים, בשירותים הציבוריים והפרטיים.

אבל ספרטקוס משלם הרבה יותר ממה שמנה פה. הוא משלם ארנונה, אגרות (למשל אגרת הטלוויזיה), אגרות רישוי רכב וטסטים (אם יש לו רכב), מכס, מס קנייה. מעבר לכך, עבור כל שרות ומוצר שהוא צורך, הוא משלם את כל ההיטלים האלו כשהם בנויים לתוך המחיר.

כל פעם שהוא קונה פלאפל, הוא משלם את הביטוח הלאומי של העובדים במקום, ואת מס ההכנסה שלהם ואת הארנונה של המסעדה, ושאר ההיטלים ועלויות הרגולציה שיש על כל עסק בארץ. הוא גם משלם את כל הדברים האלו עבור אלו שהובילו את גרגירי החומוס למסעדה ועבור אלו שגידלו את גרגירי החומוס, ועבור אלו שבנו את ציוד ההשקייה שהשקה את השדות. בהיעדר ההיטלים האלו מנת הפלאלפל היתה עולה הרבה פחות. הוא גם לא לקח בחשבון שחלק גדול ממימון המדינה מגיע מהלוואות ולא מהמסים שהוא משלם. יום אחד אנחנו או הילדים שלנו נצטרך לשלם על זה.

עכשיו נסתכל על הצד השני. מה מקבל ספרטקוס מהמדינה? הוא עדיין לא התייחס לזה. אולי נמשיך את הדיון פה בתגובות.

ואולי יש פה בעייתיות מלכתחילה. אנחנו שואלים את השאלה, האם המחיר שאנחנו משלמים עבור שירותי המדינה הוא מחיר טוב. אבל, איננו יכולים להעריך בצורה מספקת איזה סכום אנחנו משלמים, וגם לא אילו שירותים אנחנו מקבלים תמורת הכסף. יותר מזה, בהיעדר שוק חופשי, אי אפשר לדעת אפילו כמה כל שירות אמור לעלות. גם איננו יכולים לבחור האם לרכוש את השרותים או לא. אם לא נשלם, נלך לכלא.

We’ve opened up a new front on the war on terror. It’s an attack on the unique, the unorthodox, the unexpected; it’s a war on different. If you act different, you might find yourself investigated, questioned, and even arrested — even if you did nothing wrong, and had no intention of doing anything wrong. The problem is a combination of citizen informants and a CYA [Cover Your Ass] attitude among police that results in a knee-jerk escalation of reported threats.

Bruce Schneier, The War on the Unexpected

ברוס שנייר אמר שאנחנו חיים בחברה הבטוחה ביותר בתולדות האנושות. בסרטון המבריק הזה, סטיבן פינקר יורד לפרטים. בסוף ההרצאה הוא שואל מה גורם לירידה המדהימה באילומות במרוצת השנים, וזה מאד נוגע לפוסט הקודם על פתרונות לסכסוך שלנו.

רעיון מעניין מתגלגל בימים האחרונים בבלוגים הכלכליים. הרעיון, של בן אדם עם כשרון מופרז בשם ברוס בואנו דה מסקיטה (Bruce Bueno de Mesquita), הוא לחלק את ההכנסות של התיירות של ישראל והפלסטינאים לפי גודל האוכלוסיה של שני העמים. כיון שהתיירות מושפעת מרמת האלימות באזור, יהיה לשני הצדדים אינטרס כספי למנוע התפרצויות.

In my view, it is a mistake to look for strategies that build mutual trust because it ain’t going to happen. Neither side has any reason to trust the other, for good reason…

I would suggest that all tourist revenue be [divided by] a fixed formula based on the current population of the region, which is roughly 40 percent Palestinian, 60 percent Israeli. The money would go automatically to each side. Now, when there is violence, tourists don’t come. So the tourist revenue is automatically responsive to the level of violence on either side for both sides. You have an accounting firm that both sides agree to, you let the U.N. do it, whatever. It’s completely self-enforcing, it requires no cooperation except the initial agreement by the Israelis that they are going to turn this part of the revenue over, on a fixed formula based on population, to some international agency, and that’s that.

Bruce Bueno de Mesquita [via]

הוא גם אומר:

If you liberate people from the constraint of having to satisfy other people in order to advance themselves, people don’t do good things.

מצד שני, כשאנשים כן צריכים לסחור עם אנשים אחרים כדי להתקדם, הם שלווים להפליא.

Poll: Bullshit Is Most Important Issue For 2008 Voters

He is willing to embrace any issue, however idiotic, that will get him votes, and he is willing to sacrifice any principle, however sound, that will lose them for him. I do not describe the democratic politician at his inordinate worst; I describe him as he is encountered in the full sunshine of normalcy.

H.L. Mencken, The Politician Under Democracy [via]