באלפי דירות, בבתים, במשרדים ובמעבדות, באולפנים ובחדרי חזרות, האזרח הישראלי מחולל נפלאות. אזרחים ישראליים הם בין המובילים בעולם כולו בסקטורים רבים בטכנולוגיה. הריקוד הישראלי מעורר השראה בכל ארצות התבל. אנחנו מדינה קטנה עם פוטנציאל אדיר, וכל זה בזכות האנשים הפרטיים שאינם יודעים גבולות.

בשנים האחרונות, הפוטנציאל הזה הותש בידי הגופים שאמורים היו לטפחו – רשויות השלטון. כיום, פוליטיקאים מנופחים מתערבים, בעזרת גופים ציבוריים עצומים, בניהול חייו של האזרח הבודד. יעוד השרות הציבורי הוא לשרת את האזרח במקרים הנדירים בהם האזרח זקוק לעזרת הציבור. על רשויות השלטון לאכוף בעקביות חוק וסדר, לדאוג לאיכות הסביבה, ולהגן על הארץ מאיומים ממשיים.

ואולם, מי שגר בארץ הזאת מקבל תחושה כאילו הרשויות רואות עצמן האדונים והאזרח כמי שישרת אותם. לא עובר שבוע והאזרח אינו מקבל דרישה לשלם חוב זה, או להתייצב במקום אחר. בנק ישראל בוחר שלא להתיר הקמת בנקים חדשים ובכך משמר את הקרטל שכה מזיק למשקי הבית ולעסקים הקטנים. מכון התקנים אינו מכיר בתקנים בינלאומים שמקובלים בכל העולם, ודורשת מהיבואן הישראלי ומהצרכנים לשלם על בדיקות אינסופיות ומיותרות. רשויות המכס גובים מסי קניה ללא שום הצדקה ומכריחים את האזרח לשלם כפליים מחיר לרכב שלו. המונופולים הנוראיים במשק החשמל ובנמלים נשמרים בקפדנות יתרה.

אך הגרוע מכל הוא הבזבוז האדיר במשאבי ארצנו הקטנה שמתרחש בין כותלי משרדי הממשלה והרשויות. איך יתכן שתקציב משרד החינוך הישראלי הוא בין הגבוהים בעולם, ובו בזמן שכר המורים הוא עלוב ביחס לארצות המערב ואף בהשוואה לארצות כמו צ‘ילה ומקסיקו. האזרח הבודד טובע בבורות השומן של הביורוקרטיה. בלעדי הניירת והאגרות, היה מרקיע לשחקים והרבה מעבר להם.

הבטאון הזה יעסוק בדרכים בהן המדינה תוכל לשקם עצמה ולהיות ראויה לעילוייה.