החוקה של ארצות הברית היא הצלחה מסחררת. בעקבות המסמך הגאוני הפכה ארצות הברית למודל לכל המדינות הדמוקרטיות שקיימות כיום. היא יצרה מדינה שנהייתה למעצמת-על טכנולוגית וכלכלית, וכל זה תוך שמירה הדוקה על חרויות אזרחיה. היו כשלונות, שערוריות ואסונות. אך השיטה הצליחה, במידה רבה, ללמוד מאלה ולשפר עצמה. אני לא מכיר שיטת ממשל מוצלחת יותר מאשר הדמוקרטיה הליברלית של מאה השנים האחרונות.

יש כאלה שמבקרים את השיטה, ובביקורת הזאת טמונה כוחה של השיטה. כך היא משפרת עצמה, וכך היא מווסתת את התמרמרות אזרחי המדינה. לכן, מבין כל החרויות שמעניקה החוקה (ובתוכה מגילת הזכויות), החשובה מכל היא חופש הביטוי. אנחנו צריכים לחשוד בכל הצעה שיש בה בכדי לפגוע בחופש הזה.

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the Government for a redress of grievances.

מגילת הזכויות של ארצות הברית

שיטת הדמוקרטיה הליברלית הטיבה כל כך עם העולם שעלינו להיזהר כשמישהו מציע לשנות אותה עד היסוד. שום שיטה עד היום לא הייתה טובה יותר, ורוב השיטות היו אומללות בהשוואה. מהסיבה הזאת אני חשדן לגבי ליברטריאניזם רדיקלית, ובמיוחד לגבי ליברטריאניזם-אנארכיסטית.

גם אם נסכים לתאוריות היפות, עדיין העולם מורכב מדי בשביל לחזות כיצד שיטה מוצעת תעבוד בפועל. היתרון המובהק של הדמוקרטיה הליברלית הוא שאנחנו יודעים שהיא עובדת היטב בהשוואה לשיטות האחרות שנוסו. אני חושש שפעמים רבות הליברטריאנים בטוחים יתר על המידה בטיעונים שלהם.

ליברטריאנים מצדדים בהפרטה של מוסדות החינוך. אני עדיין מגבש דעה בנושא ואני מתכוון לחזור לנושא הזה בפוסט נפרד על זכויות ילדים. הם יוצאים נגד רשויות רגולטוריות כמו מכון התקנים וה-FDA. אני בעד כל הצעה שתפרק את מת"י ואני די משוכנע שאזרחי ארצות הברית יהיו יותר בריאים ללא ה-Food and Drug Administration המגושמת. לדעתי הצורך ברגולציה באה בעיקר עקב כשלים שמקורם ברגולציה אחרת. יש חקיקה לפיקוח על עמלות הבנקים בגלל שאין תחרות בבנקאות בגלל שבנק ישראל אינו מאפשר הקמת בנקים חדשים.

ישנם ליברטריאנים שמבקשים לוותר על משטרה, על בתי משפט, על הצבא ואף על הממשלה והמחוקקים. יש להם טיעונים מחושבים והגיוניים, אך לא הייתי ממהר לוותר על הדברים האלו. אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה, וייתכן מאד שבוויתור על המדינה, נוותר על המנגנון הנפלא שמאפשר לנו לחיות בביטחה, בבריאות ובעושר חסרת תקדים.

אני מצדד בדיון נמרץ ורחב על שיפורים הדרגתיים בשיטת הממשל שלנו. כשאני מציע שינויים, אני שואב השראה רבה מהדיונים והרעיונות הליברטריאנים. אני אוהב את פשטות התאוריה הליברטריאנית בהשוואה לסרבול שאנו רואים כל יום בועדות הכנסת. הליברטריאנים לא מפסיקים להזכיר לנו שהממשלה לוקחת מאיתנו כסף, רכוש וחרויות בכוח הזרוע, והתזכורות האלה נחוצות ביותר. אני, כמו הליברטריאנים, דוגל בחרויות, בצמצום המגזר הציבורי, בביטול פשעים נטולי קרבנות ובהקטנת עול המיסים. אני לא סומך על הממשלה ואני פסימי לגבי האפשרות שיכולה לקום ממשלה שתטפל בסוגיות סבוכות בצורה טובה יותר מהשוק החופשי. בסך הכל, חשיפה לרעיונות המרכזיים של הליברטריאנים לא תזיק למדינה הזאת.