אני כל הזמן יורד על הממשלה. אבל האמת, יש לה חיים די קשים במדינה הזאת. היחסים בין הממשלה לאזרחים מזכירים יחסים בין פרחה מפונקת לחבר הפראייר שלה.

חבר: "מתוקה שלי, הבאתי לך משהו מיוחד."
פרחה: "מאמי, איזה מתוק אתה? מה הבאת לי?"
ח: "תפתחי."
פ: "וואי וואי וואי, ירידה באבטלה. יו, כמה זמן אני כבר מבקשת את זה. איזה יופי…רגע, זה לא הירידה באבטלה שאני אוהבת."
ח: "מה זת'מרת, הורדתי לך אבטלה מ-11% ל-7.6%! בובה, גם לצרפת אין שיעור אבטלה נמוך כזה!"
פ: "איכככסה! אני רציתי ג'ובים לעובדי ההסתדרות, ומה הבאת לי? כולה כמה משרות חלקיות לעובדי קבלן. לא רוצה את זה, קח את זה בחזרה ועוף לי מהפנים! אתה מגעיל אותי!"

פרחה: "תגיד, נשמה, חינכת את הילדים שלי היום?"
ח: "בטח, הרגע לקחתי אותם לבית הספר."
פ: "לג'יפה הזאת אתה קורא בית ספר? חביבי, המורים האלה לא עושים עליי רושם. ואם עוד פעם אחת אני יצטרך להכין להם ארוחת צהריים לבית הספר לא יודעת מה אני יעשה. תקשיב לי טוב, יא חתיכת זבל. אתה תמצא להם בית ספר נורמלי עם ארוחות חמות או שלא תחשוב אפילו לחזור הביתה."
ח: "סוכריה שלי, אני מוציא יותר על חינוך מכולם. הוצאתי 8.5% מהתוצר שלי על הילדים שלך. באירופה מוציאים רק 5.5%."
פ: "נראה לך שזה מעניין אותי?"
ח: "אולי אם לא היו לך כ"כ הרבה ילדים היה לי כסף להשקיע בהם יותר. אני לא יכול לעמוד בזה."
פ: "לא מאמינה מה אמרת לי עכשיו! הילדים שלי הם העתיד של המדינה הזאת, ואתה לא תשקיע בהם? מה כבר אני מבקשת ממך? סך הכל חינוך לילדים שלי. אני חושבת שזה לפחות מגיע לי."
ח: "טוב, בסדר חמודה. אל תתרגזי, אני כבר אמצא איך להוציא עוד כסף. ניכנס לעוד קצת מינוס, לא קרה כלום."