כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.

תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.