תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.