כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.