מה האובססיה של האזרח הבודד עם חוקי עבודה, רגולציה, ומיסוי? לא עדיף להתרכז בחופש הדיבור ובחופש התנועה?

האמת שלא. הפגיעה של המדינה בזכויות כלכליות היא יותר פולשנית מהפגיעה בחופש הדיבור. בחיי היום יום בישראל, ההגבלות האפקטיביות של המדינה נגד מי שרוצה לסחור בחופשיות חמורות לאין ערך בהשוואה להגבלות על הדיבור ועל התנועה. למרות שחופש הדיבור אינו מעוגן בחוקי היסוד, בפועל אפשר להגיד בפומבי פחות או יותר מה שרוצים. לעומת זאת, המדינה מעכבת כדרך שיגרה עשרות אלפי מוצרים של אנשים ועסקים פרטיים בנמלים. היא חוסמת את המסחר החופשי במוצרים ושרותים רבים, כגון מזון, משקאות, רפואה, סמים, הימורים ומין. היא הופכת אזרחים רבים לפושעים בסבך חוקי המסים.

הפגיעה הזאת היא לא רק פולשנית, היא גם רוששת אותנו. מלבד הפגיעה הישירה שנגרמת לנו עקב תפיסת רכוש, הטלת קנסות, ובזבוז שעות ארוכות על בירוקרטיה, ישנה פגיעה עוד יותר חמורה. באיסורים הדרקוניים שמטילה המדינה על אזרחיה אנו מפספסים הזדמנויות לצמוח. מוצרים ושירותים שהיינו נהנים מהם נחסמים, והיצירה מדוכאת במימדים עצומים. כל שיתוף פעולה רצוני בין שני אנשים מעשיר את שני הצדדים ואת החברה כולה. דיכוי שיתוף הפעולה הזאת מחסלת באותה מידה את ההעשרה הזאת. הפגיעה הזאת מכוונת בעיקר נגד האזרח הבודד שאין בכוחו להשפיע על הפוליטיקאים או לשכור עורכי דין יקרים.

גם אצל הפלסטינאים, הפגיעות הכלכליות הן החמורות. הפלסטינאים חיים בעוני בעיקר בגלל שהמסחר שלהם חנוק עד היסוד בידי מדינת ישראל. אין להם גישה לתרופות, לחומרי בניין ולאוכל ואין להם את האפשרות למכור את פרי עבודתם לאחרים. הרגולציה והבירוקרטיה שהמדינה כופה על בעלי עסק פלסטינים הן אכזריות ומיותרות לגמרי. (מומלץ לשמוע את האתגר בבניית סופרמרקט בשטחים, בסרטון למטה.)

אם המדינה הייתה שומרת על הזכויות שמבטיחים חוקי היסוד, לא רק שהיינו עשירים ושוויוניים יותר, אולי היינו משתפים פעולה אם שכיננו הפלסטינאים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטיח זכויות לא רק ליהודים, לא רק לאזרחים, ואף לא לתושבים, אלא לכל "אדם, באשר הוא אדם". שופטי המדינה חייבים לנו דין וחשבון על הפגיעות הבלתי פוסקות בחוק ובכניעה לתירוצי הממשלה.