האזרח הבודד דוגל בשוויון תחת החוק. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים", "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כולנו בני אדם, ואיננו רוצים שהריבון יבדיל בין אדם לאדם. איננו רוצים חוק אחד לקבוצה אחת וחוק אחר לקבוצה אחרת, אלא מערכת חוקים אחת לכלל האזרחים. אך המחוקק הישראלי שואף פעמים רבות לשוויון אחר, לא שוויון תחת החוק אלא היפוכו, שוויון תוצאות.

כיון שבני האדם שונים בכשרונותיהם ובתשוקתם, שוויון תחת החוק בהכרח יוביל לתוצאות שונות עבור אנשים שונים. רק אפליה של קבוצה אחת מול קבוצה אחרת תטה את התוצאות. המחוקק הישראלי קבע שאדם המכונה עובד איננו שווה תחת החוק לאדם שאינו מכונה עובד. חוקי החוזים תופסים עבור כולם, אך לא עבור העובדים. וכיון שהמחוקק מפלה את העובד, הוא מפלה גם את המעביד ונוטל ממנו זכיויות קניין בסיסיות. המחוקק מוציא את שני המעמדים האלו אל מחוץ ליסודות הברורים של המשפט הליבראלי, בהם לכל אחד הזכות להתקשר כרצונו עם בן אדם אחר כל עוד הם אינם פוגעים בצד שלישי.

במקום להתמקד בליבה של החוק הליברלי והלבטיח זכויות קניין ועמידה בחוזים, המחוקק הישראלי טרוד באלפי הסתייגויות שמטרתן להפלות בין אדם לאדם. לעובד ציבור דין אחד, לבעל מסעדה דין אחר. ככל שהוא מוסיף בפרטים, כך הוא מטשטש את העיקר, ומתרחק מאידיאל לפיו כל אזרח יוכל להבין את כללי המשחק ולהתקשר עם חבריו על בסיס רצוני ושוויוני.