הפוסט הזה הוא השני בסידרה, בנושא: ליברטניות לאנשים נורמליים. הרעיון הוא להציג את ההשקפה הזאת במושגים שיעניינו גם אלו שאינם גיקים כלכליים.

איזו עדיפה, מדינה סגורה ובלתי תלויה, עם כלכלה ריכוזית ופיקוח הדוק, או מדינה פתוחה שסוחרת עם העולם, עם כלכלה מבוזרת ופיקוח מועט? הניסוי הזה התרחש פעמים רבות במאה השנים האחרונות. יש לנו את צפון קוריאה ודרום קוריאה, את מזרח גרמניה ומערב גרמניה, את הונג קונג (בתמונה) ואת סין, את סין הסוציאליסטית ואת סין הקפיטליסטית, את אסטוניה תחת הסובייטים ואת פינלנד. יש לנו דמוקרטיות ולא דמוקרטיות (סינגפור, והונג קונג ודרום קוריאה עד 1987). תמיד התוצאה דומה: מדיניות של שווקים חופשים ומסחר פתוח עם העולם, תוך התמחות בתחומים בה למדינה יש יתרון יחסי, מובילה לעושר, כאשר כלכלה סגורה וריכוזית מדשדשת בעוני מחפיר.

אז נכון, מעטים יטענו היום שהשיטה הסובייטית עדיפה על האמריקאית. הבחירה היום היא בין מדיניות סוציאל דמוקרטיות ומדיניות לסה פר. אבל מה שמפריד בין מדיניות סוציאל דמוקרטית לבין כלכלה חופשית היא דווקא הסוציאליסטיות, הנטיה לריכוזיות ולפיקוח. ומה שמאפשרת למדינות האלה להצליח היא הדביקות בשוק החופשי. מדינות כמו דנמרק וגרמניה מתעשרות לא בגלל שהן המדינות הסוציאליסטיות ביותר (הן לא), אלא בגלל שהן בין המדינות הפתוחות ביותר לשווקים. יש להן מסחר ענף וחופשי עם העולם עם מכסים וחסמים נמוכים, יש להם הגנה מצויינת על זכות הקניין, ויחסית קל לפתוח בהן ולסגור עסקים חדשים. העסקים הפרטיים הם אלו שמייצרים את העושר. הביורוקרטים שם אינם אחראים לייצור המרצדס והלגו.

גם ברמה התאורטית השוק החופשי עובד. כפי שהכלכלן היהודי דוד ריקרדו מצא במאה ה-19, גם כאשר מדינה היא פחות יעילה בכל הענפים ממדינה אחרת, שתי המדינות ירוויחו ממסחר הדדי ויהפכו לעשירים יותר. הכלכן פרידריך האייק הסביר שרק שווקים חופשיים ומבוזרים יכולים, בעזרת מחירים, לגלות את המידע השופע שנמצא בפיסות קטנות אצל מליארדי אנשים שונים ברחבי העולם. לקומץ פוליטיקאים במדור תכנון אין גישה למידע הזה ולכן סופם להיכשל. גם אם היתה להם גישה למידע, סביר שהיו טועים במימוש התכניות וכיון שהם מתכננים את הכלכלה כולה, הפגיעה תהיה חמורה. בשוק החופשי קיימת תחרות שומפטריאנית, בה עסקים רבים טועים ונופלים, כאשר העסקים המוצלחים משגשגים ומועתקים.

הצמיחה בעושר שמביא השוק החופשי, ורק השוק החופשי, הוא מעריכי, הוא מוכפל כל כמה שנים ומביא לנסים כלכליים דוגמת המהפכה התעשייתית באנגליה, הנמרים האסייתים, הפריחה של ישראל, והמהירה מכולם, הצמיחה של סין.

העושר הזה אינו רק נחלת העשירים, אלא כח עצום שמוציא מליארדים מרעב ומסבל, מאריך חיים ומעצים חלשים.

הפוסט הזה הוא הראשון בסידרה, בנושא: ליברטניות לאנשים נורמליים. הרעיון הוא להציג את ההשקפה הזאת במושגים שיעניינו גם אלו שאינם גיקים כלכליים.

נניח שעשית משהו שלא פוגע באף אחד אחר. האם זה צריך לעניין משהו חוץ ממך? הפוליטיקאים שלנו חושבים שכן. עישון מריחואנה, רכיבה על אופניים בלי קסדה, הזמנת תוספים תזונתיים מחו"ל, כולם אסורים לפי החוק. חלקם אף עבירות פליליות. מותר לעשן סיגרייה או לשתות בירה אבל רק אחרי תשלום מס קנייה, או במילים אחרות, קנס.

ואם תתקשר עם בן אדם אחר, ותחליטו ביחד, בהסכמה, לעשות משהו שלא יפגע באף אחד אחר, האם זה צריך לעניין את השוטרים ואת בתי המשפט? כאן המדינה חוגגת. אם אני רוצה לקנות סנדוויץ' חזה עוף מהחבר'ה בסוף שד' וושינגטון, והם רוצים למכור לי, הפקחים לא יאפשרו לנו, כי אין להם רשיון. אם אני רוצה למכור מגבר גיטרות מחו"ל והלקוח שלי רוצה לקנות אותו, אסור לי, בלי לשלם עשרות אלפי שקלים למכון התקנים. וכך קמה לה בירוקרטיה מסועפת של פקחים, פקידים ופוליטיקאים שמתמקדים בלעצור אותנו מלעשות דברים שאנחנו רוצים לעשות עם אנשים אחרים שרוצים את אותו הדבר. כל זה במקום לעצור פושעים אמיתיים מלעשות לנו דברים שאנחנו לא רוצים שיעשו לנו.

מדוע חושבים הפוליטיקאים שהם צריכים להגיד לנו מה טוב לנו? כי הם תאווי כוח. יש להם אידיאלוגיה והם חייבים לכפות את השקפתם על כולם כדי להוכיח את עוצמתם. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקאים חרדים שחותרים למדינת הלכה או בקנאי בטיחות שרוצים למגר את הסיכון וכך את הכיף והחדשנות. האנשים האלו מתחשבים רק בהשקפתם ומסתכלים על האזרח הבודד כאילו היה ילד קטן שאינו יודע לאזן בין רצונות וסיכונים. ועל כן הם נוטלים מאיתנו, באל כורחינו, ובאיום קנסות ומאסר, רבבות בחירות ומוצרים שהיו מעשירים את חיינו. לזה אני קורא פשע!