הפוסט הזה הוא הראשון בסידרה, בנושא: ליברטניות לאנשים נורמליים. הרעיון הוא להציג את ההשקפה הזאת במושגים שיעניינו גם אלו שאינם גיקים כלכליים.

נניח שעשית משהו שלא פוגע באף אחד אחר. האם זה צריך לעניין משהו חוץ ממך? הפוליטיקאים שלנו חושבים שכן. עישון מריחואנה, רכיבה על אופניים בלי קסדה, הזמנת תוספים תזונתיים מחו"ל, כולם אסורים לפי החוק. חלקם אף עבירות פליליות. מותר לעשן סיגרייה או לשתות בירה אבל רק אחרי תשלום מס קנייה, או במילים אחרות, קנס.

ואם תתקשר עם בן אדם אחר, ותחליטו ביחד, בהסכמה, לעשות משהו שלא יפגע באף אחד אחר, האם זה צריך לעניין את השוטרים ואת בתי המשפט? כאן המדינה חוגגת. אם אני רוצה לקנות סנדוויץ' חזה עוף מהחבר'ה בסוף שד' וושינגטון, והם רוצים למכור לי, הפקחים לא יאפשרו לנו, כי אין להם רשיון. אם אני רוצה למכור מגבר גיטרות מחו"ל והלקוח שלי רוצה לקנות אותו, אסור לי, בלי לשלם עשרות אלפי שקלים למכון התקנים. וכך קמה לה בירוקרטיה מסועפת של פקחים, פקידים ופוליטיקאים שמתמקדים בלעצור אותנו מלעשות דברים שאנחנו רוצים לעשות עם אנשים אחרים שרוצים את אותו הדבר. כל זה במקום לעצור פושעים אמיתיים מלעשות לנו דברים שאנחנו לא רוצים שיעשו לנו.

מדוע חושבים הפוליטיקאים שהם צריכים להגיד לנו מה טוב לנו? כי הם תאווי כוח. יש להם אידיאלוגיה והם חייבים לכפות את השקפתם על כולם כדי להוכיח את עוצמתם. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקאים חרדים שחותרים למדינת הלכה או בקנאי בטיחות שרוצים למגר את הסיכון וכך את הכיף והחדשנות. האנשים האלו מתחשבים רק בהשקפתם ומסתכלים על האזרח הבודד כאילו היה ילד קטן שאינו יודע לאזן בין רצונות וסיכונים. ועל כן הם נוטלים מאיתנו, באל כורחינו, ובאיום קנסות ומאסר, רבבות בחירות ומוצרים שהיו מעשירים את חיינו. לזה אני קורא פשע!