בכתבה מבולבלת בדה-מרקר, יוצאת מירב ארלוזורוב נגד "הפינוק התל אביבי" של העסקת עובדים זרים. למרות אדישותה שגובלת ברשעות לגבי רווחתם של העובדים האלו, ארלוזורוב מביאה נתונים מרגשים. מסתבר שמדינת ישראל היא אחת המדינות הנאורות בעולם, כאשר היא אחת המובילות בהעסקת עובדים ממדינות עולם שלישי.

קשה לי לחשוב על ביטוי עוצמתי יותר לנאורות ולליברליות מאשר המדיניות הזאת שמשנה את חיי מאות אלפי המהגרים, ומאפשר להם להוציא את עצמם, את משפחותיהם, ולפעמים את קהילתם, ממעגל העוני המחפיר בו הם חיו. לא סיוע כספי מהבנק העולמי, לא מענקים ממדינות עשירות, ולא תרומות של אנשים פרטיים מגרדים את התועלת שהם מפיקים מהאפשרות לעבוד בכלכלה מפותחת כמו בישראל. על זה אין ויכוח. לישראל מגיעה על זה פרגון, אז הנה אני מפרגן.

אם כן, למה להרוס אחד ההישגים ההומנטריים המרשימים ביותר של מדינת ישראל? ארלוזורוב ורבים אחרים חוששים מפגיעה בשכר המקומיים. (היא גם טוענת שהעסקת העובדים פוגעת בטכנולוגיה, טענה מוזרה מאד שאינה ראויה אף להפרכה.) אך המחקרים מעידים שהעסקת עובדים זרים אינה פוגעת בשכר הממוצע של המקומיים. יש מחקרים פסימיים שמוצאים פגיעה מסויימת (וקצרת טווח) בשכר של עובדים שלא סיימו תיכון, אך גם כאן הפגיעה קטנה. ומחקרים אחרים אינם מוצאים פגיעה כזו.

אבל גם בהנחה שקיימת פגיעה קטנה בשכר עובדים מקומיים, זו אינה סיבה לוותר על הפתיחות שלנו. כפי שהציע הכלכלן בראיין קפלן, עדיף להטיל מס על משכורת העובדים הזרים, ולהשתמש בכסף לפצות את העובדים המקומיים. אם הפתרון הזה נשמע לך גזעני או מעוות, הרי גירוש העובדים הוא אכזרי לאין שיעור.