הבלוג הזה לא סובל פטרנליזם, ולכן אני כותב נגד חוקים וגופים שאוסרים עלינו מוצרים ומעשים רק משום שהם עלולים לפגוע בנו. אני מניח שרוב הישראלים לא מסכימים איתי בנושא הזה, אבל בהתנהלות משרדי הממשלה, יש בעיה עוד יותר בסיסית. המשרדים האלו אוסרים עלינו מוצרים ללא שום הצדקה, ולא טורחים אפילו לנמק מדוע המוצר עלול לפגוע באזרח.

הדוגמה האחרונה היא החרמת אייפדים בנתב"ג, בנימוק שאלו יגרמו נזק ממשי לרשתות ה-WiFi בארץ. ההחלטה הזאת של משרד התקשורת עושה הדים בכל העולם וגורמת למבוכה אצל ישראלים שרואים עצמם משתמשים מתקדמים בטכנולוגיה חדשה ולא אזרחים בדיקטטורת עולם שלישי. המחקר שעשו הוול סטריט ג'ורנל בכתבה שהבאתי, וזה של פוסט מצויין בחורים ברשת, מטילים ספק רב על הטענה של משרד התקשורת שהמכשיר פוגע בצורה כלשהיא ברשת ה-WiFi הישראלית.

החמור מכל הוא שהממשלה לא רואה את עצמה מחוייבת לנימוק שקוף ובר הבנה לגבי הסיכון הקונקרטי שהיא רואה בהבאת המכשירים האלו. בנקודה הזאת אני חושב שכולנו יכולים להסכים. בואו ניקח את חוקי היסוד ברצינות, בואו ניקח את ‎‎החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) ברצינות. האיסורים והטירטורים האינסופיים של הממשלה פוגעים בצרכן הישראלי בצורה קשה.

הנושא הזה רק עכשיו נחשף לציבור הרחב, אבל יבואנים של מוצרים רבים כבר מכירים אותו מקרוב בהתעסקות יומיומית עם מכון התקנים (כל מכשיר אלקטרוני שצורך מעל 9V), משרד הבריאות (כמעט כל מה שקשור לאוכל), משרד התמ"ת (כל מיני סימונים על טי-שרטים וטסקסטילים), משרד החקלאות, וכהנה.

המינימום שאנחנו צריכים לדרוש מגוף שבכוחו להחרים בכוח מוצרים שקנינו, ולאסור מאיתנו לרכוש מוצרים תמימים שנמכרים בכל ארץ אחרת בעולם, הוא לספק לנו הסבר מדויק, משכנע ושקוף שמכמת את הסיכון במוצר ואת הנזק שנגרם באיסור הבאת המוצר ומאפשר מסקנה שהסיכון אינו עולה על הנזק. במקרים רבים, הגופים האלו לא מספקים נימוק, כיון שאין סיבה עניינית לאסור את הייבוא.

לקריאה נוספת באיסורים ההזויים של משרד התקשורת במהלך השנים: אתר קו ישר.

מה האובססיה של האזרח הבודד עם חוקי עבודה, רגולציה, ומיסוי? לא עדיף להתרכז בחופש הדיבור ובחופש התנועה?

האמת שלא. הפגיעה של המדינה בזכויות כלכליות היא יותר פולשנית מהפגיעה בחופש הדיבור. בחיי היום יום בישראל, ההגבלות האפקטיביות של המדינה נגד מי שרוצה לסחור בחופשיות חמורות לאין ערך בהשוואה להגבלות על הדיבור ועל התנועה. למרות שחופש הדיבור אינו מעוגן בחוקי היסוד, בפועל אפשר להגיד בפומבי פחות או יותר מה שרוצים. לעומת זאת, המדינה מעכבת כדרך שיגרה עשרות אלפי מוצרים של אנשים ועסקים פרטיים בנמלים. היא חוסמת את המסחר החופשי במוצרים ושרותים רבים, כגון מזון, משקאות, רפואה, סמים, הימורים ומין. היא הופכת אזרחים רבים לפושעים בסבך חוקי המסים.

הפגיעה הזאת היא לא רק פולשנית, היא גם רוששת אותנו. מלבד הפגיעה הישירה שנגרמת לנו עקב תפיסת רכוש, הטלת קנסות, ובזבוז שעות ארוכות על בירוקרטיה, ישנה פגיעה עוד יותר חמורה. באיסורים הדרקוניים שמטילה המדינה על אזרחיה אנו מפספסים הזדמנויות לצמוח. מוצרים ושירותים שהיינו נהנים מהם נחסמים, והיצירה מדוכאת במימדים עצומים. כל שיתוף פעולה רצוני בין שני אנשים מעשיר את שני הצדדים ואת החברה כולה. דיכוי שיתוף הפעולה הזאת מחסלת באותה מידה את ההעשרה הזאת. הפגיעה הזאת מכוונת בעיקר נגד האזרח הבודד שאין בכוחו להשפיע על הפוליטיקאים או לשכור עורכי דין יקרים.

גם אצל הפלסטינאים, הפגיעות הכלכליות הן החמורות. הפלסטינאים חיים בעוני בעיקר בגלל שהמסחר שלהם חנוק עד היסוד בידי מדינת ישראל. אין להם גישה לתרופות, לחומרי בניין ולאוכל ואין להם את האפשרות למכור את פרי עבודתם לאחרים. הרגולציה והבירוקרטיה שהמדינה כופה על בעלי עסק פלסטינים הן אכזריות ומיותרות לגמרי. (מומלץ לשמוע את האתגר בבניית סופרמרקט בשטחים, בסרטון למטה.)

אם המדינה הייתה שומרת על הזכויות שמבטיחים חוקי היסוד, לא רק שהיינו עשירים ושוויוניים יותר, אולי היינו משתפים פעולה אם שכיננו הפלסטינאים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטיח זכויות לא רק ליהודים, לא רק לאזרחים, ואף לא לתושבים, אלא לכל "אדם, באשר הוא אדם". שופטי המדינה חייבים לנו דין וחשבון על הפגיעות הבלתי פוסקות בחוק ובכניעה לתירוצי הממשלה.

We've opened up a new front on the war on terror. It's an attack on the unique, the unorthodox, the unexpected; it's a war on different. If you act different, you might find yourself investigated, questioned, and even arrested — even if you did nothing wrong, and had no intention of doing anything wrong. The problem is a combination of citizen informants and a CYA [Cover Your Ass] attitude among police that results in a knee-jerk escalation of reported threats.

Bruce Schneier, The War on the Unexpected