פטרנאליזם הוא האמונה שהמדינה יודעת יותר טוב מהאזרח מה טוב בשבילו, מה כדאי שיעשה ולא יעשה, ואיך הוא צריך להוציא את כספו. ההתנשאות הזאת לא רק שלא עובדת בפועל, היא גם נוטלת מהאזרח את הזכות הבסיסית ביותר של האדם, את חופש הבחירה. אם נחקור את פעילות המדינה, נמצא שמחציתה מתמקדת במעשים אבהיים.

נניח לשם הדיון שרצוי שהמדינה תעביר תשלומים בין המעמדים, ושזה כבר מתבצע בפועל בצורה המקסימלית שניתן. למשל נטיל מיסוי בשיעור 15% על ההכנסות וכל משפחה תקבל צ'ק חודשי בסכום היסטרי של 3,500 ש"ח. משמעות הדבר שרק מי שמרוויח מעל 25,000 בחודש יהיה חייב במס הזה. כל אזרח עני יקבל את מקסימום הסיוע שהמדינה יכולה לתת. נותרה השאלה האם המדינה צריכה להגיד לאזרח הזה איך להשתמש בכסף שלו וכיצד לנהל את חייו. אני טוען שלא.

ניקח לדוגמה בריאות. כיון שכבר ביצענו את תשלומי ההעברה, כדי שהמדינה תטפל בבריאות האזרח היא תצטרך לדרוש תשלום עבור כל שירות שהיא מספקת. בשוק חופשי, האזרח ישלם לרופאים הפרטיים שלו, וישלם עבור הטיפולים והתרופות שהוא רואה לנכון בהתחשב בהמלצות הרופאים. תחת מדיניות פטרנאליסטית, המדינה תגבה מהאזרח סכום דומה ויחליט עבור האזרח אילו רופאים מותר לו לראות, ולאילו טיפולים ותרופות תהיה לו גישה.

אם נחליט לא להאציל את ההחלטות האישיות ביותר שלנו לפוליטיקאים, המדינה תצטרך לבטל את משרד החינוך, משרד הבריאות, רשויות המכס, הביטוח הלאומי, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד המדע, התרבות, והספורט, מערכת ההשכלה הגבוהה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, ומשרד התיירות ורוב החברות הממשלתיות כמו דואר ישראל ומכון התקנים. לפי חישובים גסים שעשיתי חסכנו כחצי מתקציב המדינה, וחשוב מזה, חתכנו את גודל הממשלה. אני לא רואה טיעון נגד התוכנית הזאת שלא קובעת שהמדינה יודעת יותר טוב ממך איך להוציא את הכסף שלך.

בגלל שני יצרני ברזל לא יעילים שרוצים להמשיך לגבות מחירים לא הגיוניים, כל אזרחי המדינה יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף על דיור. המדינה משתמשת במונופול בכח אלים כדי לקחת מצרכני הברזל ולתת לשני אוליגרכים. מישהו רוצה להסביר לי איך זה שונה ממאפיה סיציליאנית?

הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, ראובן פסח, החליט להגן על יצרני הברזל בישראל מפני יבוא הברזל המתרחב ולהטיל ערובה זמנית בגובה 133 דולר (כ-530 שקל) על כל טונה של ברזל מיובא…

הערובה הזמנית הוטלה בעקבות פנייתן לממונה של שתי יצרניות ישראליות של ברזל מצולע, חוד אסף ויהודה פלדות, לפני שלושה חודשים. החברות טענו, באמצעות עורך הדין גיל נדל והכלכלן ערן הורוביץ, שגידול ביבוא הברזל עלול לגרום נזק חמור לתעשייה המקומית, וכי התערבות הממונה נדרשת כדי להגן על התעשייה המקומית מסכנה קיומית.

התמ"ת מייקר המס על ברזל

עדכון: הסקנדל הגיע לאוזני מערכת הארץ: מאמר המערכת | הולכים אחורה.

כל זאת לא מנע משני מפעלי ברזל ללחוץ על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיחזיר ויטיל היטלי יבוא על ברזל. המשרד נענה, והטיל לאחרונה ערובה זמנית בשיעור של 133 דולר על כל טונה ברזל מיובא, במטרה הישנה נושנה: "הגנה על התוצרת המקומית"…

אך יש קבוצה גדולה שקולה לא נשמע: הזוגות הצעירים, שדירתם תתייקר באלפי שקלים בשל עליית מחיר הברזל. גם ענף התשתיות יסבול בשל התייקרות בנייתם של מסילות ברזל, גשרים ומבנים, פגיעה בצמיחה במובן הרחב.

יש נטייה להשוות בין פוליטיקאים לאנשי עסקים ולשאול את השאלה האם אנחנו מעדיפים שהכוח יהיה בידי נבחרי ציבור או בידי אנשי עסקים פרטיים. אבל למנהל עסק אין ריבונות, הוא כפוף תמיד לרצון הצרכנים שלו. ברגע שיפסיק למלא בצורה הטובה והיעילה ביותר אחר משאלותם, הם ירוצו למתחריו והוא יפסיד את הונו.

הפוליטיקאי איננו נשלט באופן הזה. שלא כמו בעל העסק שריצוי לקוחותיו נמדד ברווחיו, את הצלחתו של הפוליטיקאי בריצוי בוחריו לא ניתן למדוד. גם אם ייבחר שוב, אין זה אומר שפעולותיו הטיבו עם הבוחרים, כיון שגם הבוחרים אינם מסוגלים למדוד את השפעת פעולותיו.

לכן לפוליטיקאי יש חופש פעולה נרחב לבצע את זממו בלי שאף אחד ישים לב, ואין מנגנון יעיל לריסון הנזק שהוא גורם לחברה. במדינה בה חוקי היסוד אינם נלקחים ברצינות, הנזק שהפוליטיקאי יכול להמיט על אזרחי המדינה הוא בלתי מוגבל.

ראשי לשכת הספנות נפגשו עם שר התחבורה, ומה היה חשוב להם לדרוש?

נציגי הלשכה העלו תביעתם לרישוי חובה של סוכני אוניות, זאת, לדבריהם, עקב המצב הבלתי נסבל כיום בו כל גורם ללא כל הכשרה יכול לשמש כסוכן אוניות ללא מגבלה כלשהי.

מדוע המצב בו כל גורם יוכל לשמש כסוכן אוניות הוא "בלתי נסבל"? כי זה מביא לתחרות עזה שמורידה מחירים ומשפרת את רמת השירות. זה פוגע לחבר'ה האלה ברווחים אבל זה מטיב עם הצרכן הישראלי ועם היצואנים ובסה"כ מעשירה את כולנו.

כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. — חוק יסוד: חופש העיסוק

מה האובססיה של האזרח הבודד עם חוקי עבודה, רגולציה, ומיסוי? לא עדיף להתרכז בחופש הדיבור ובחופש התנועה?

האמת שלא. הפגיעה של המדינה בזכויות כלכליות היא יותר פולשנית מהפגיעה בחופש הדיבור. בחיי היום יום בישראל, ההגבלות האפקטיביות של המדינה נגד מי שרוצה לסחור בחופשיות חמורות לאין ערך בהשוואה להגבלות על הדיבור ועל התנועה. למרות שחופש הדיבור אינו מעוגן בחוקי היסוד, בפועל אפשר להגיד בפומבי פחות או יותר מה שרוצים. לעומת זאת, המדינה מעכבת כדרך שיגרה עשרות אלפי מוצרים של אנשים ועסקים פרטיים בנמלים. היא חוסמת את המסחר החופשי במוצרים ושרותים רבים, כגון מזון, משקאות, רפואה, סמים, הימורים ומין. היא הופכת אזרחים רבים לפושעים בסבך חוקי המסים.

הפגיעה הזאת היא לא רק פולשנית, היא גם רוששת אותנו. מלבד הפגיעה הישירה שנגרמת לנו עקב תפיסת רכוש, הטלת קנסות, ובזבוז שעות ארוכות על בירוקרטיה, ישנה פגיעה עוד יותר חמורה. באיסורים הדרקוניים שמטילה המדינה על אזרחיה אנו מפספסים הזדמנויות לצמוח. מוצרים ושירותים שהיינו נהנים מהם נחסמים, והיצירה מדוכאת במימדים עצומים. כל שיתוף פעולה רצוני בין שני אנשים מעשיר את שני הצדדים ואת החברה כולה. דיכוי שיתוף הפעולה הזאת מחסלת באותה מידה את ההעשרה הזאת. הפגיעה הזאת מכוונת בעיקר נגד האזרח הבודד שאין בכוחו להשפיע על הפוליטיקאים או לשכור עורכי דין יקרים.

גם אצל הפלסטינאים, הפגיעות הכלכליות הן החמורות. הפלסטינאים חיים בעוני בעיקר בגלל שהמסחר שלהם חנוק עד היסוד בידי מדינת ישראל. אין להם גישה לתרופות, לחומרי בניין ולאוכל ואין להם את האפשרות למכור את פרי עבודתם לאחרים. הרגולציה והבירוקרטיה שהמדינה כופה על בעלי עסק פלסטינים הן אכזריות ומיותרות לגמרי. (מומלץ לשמוע את האתגר בבניית סופרמרקט בשטחים, בסרטון למטה.)

אם המדינה הייתה שומרת על הזכויות שמבטיחים חוקי היסוד, לא רק שהיינו עשירים ושוויוניים יותר, אולי היינו משתפים פעולה אם שכיננו הפלסטינאים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטיח זכויות לא רק ליהודים, לא רק לאזרחים, ואף לא לתושבים, אלא לכל "אדם, באשר הוא אדם". שופטי המדינה חייבים לנו דין וחשבון על הפגיעות הבלתי פוסקות בחוק ובכניעה לתירוצי הממשלה.

כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.

תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.

סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס"ז)

6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, "סכום ההוצאה הממשלתית" – סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.

חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992

החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.

אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.

אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.

בקפיטליסט היומי, המגיב ספרטקוס העלה ניסוי מחשבתי מעניין. הוא שואל את תמרה:

מה כמות הכסף שאת מעבירה למדינה בשנה, ומה היית יכולה לעשות איתה במידה והייתה בידך, בלי אפשרות לשימוש בשירותים הציבוריים?

ספרטקוס הטיב לענות על שאלתו והודיע:

אני מרויח מינימום כעובד קבלן. בין 3200 ל-4000 (אם אני עובד הרבה שבתות). משלם בערך מסים של 250 ש“ח בחודש, מס הכנסה ובריאות, וביטוח לאומי. 3000 בשנה מס ישיר, ויש עוד מיליון כמוני בישראל. מוציא את רב המשכורת, ומשלם מע“מ עקיף כמעט 20%- עוד 720 ש“ח. עוד 8600 בשנה. 11 וחצי אלף בשנה. איזה שירותים אוכל לקנות בסכום כסף כזה? לבד ולא בקבוצה עם יתרון לגודל? אני מקווה שאתה מבין למה אנשים כמוני תלויים במדינה, ומהווים חלק גדול מאוד מהעובדים, בשירותים הציבוריים והפרטיים.

אבל ספרטקוס משלם הרבה יותר ממה שמנה פה. הוא משלם ארנונה, אגרות (למשל אגרת הטלוויזיה), אגרות רישוי רכב וטסטים (אם יש לו רכב), מכס, מס קנייה. מעבר לכך, עבור כל שרות ומוצר שהוא צורך, הוא משלם את כל ההיטלים האלו כשהם בנויים לתוך המחיר.

כל פעם שהוא קונה פלאפל, הוא משלם את הביטוח הלאומי של העובדים במקום, ואת מס ההכנסה שלהם ואת הארנונה של המסעדה, ושאר ההיטלים ועלויות הרגולציה שיש על כל עסק בארץ. הוא גם משלם את כל הדברים האלו עבור אלו שהובילו את גרגירי החומוס למסעדה ועבור אלו שגידלו את גרגירי החומוס, ועבור אלו שבנו את ציוד ההשקייה שהשקה את השדות. בהיעדר ההיטלים האלו מנת הפלאלפל היתה עולה הרבה פחות. הוא גם לא לקח בחשבון שחלק גדול ממימון המדינה מגיע מהלוואות ולא מהמסים שהוא משלם. יום אחד אנחנו או הילדים שלנו נצטרך לשלם על זה.

עכשיו נסתכל על הצד השני. מה מקבל ספרטקוס מהמדינה? הוא עדיין לא התייחס לזה. אולי נמשיך את הדיון פה בתגובות.

ואולי יש פה בעייתיות מלכתחילה. אנחנו שואלים את השאלה, האם המחיר שאנחנו משלמים עבור שירותי המדינה הוא מחיר טוב. אבל, איננו יכולים להעריך בצורה מספקת איזה סכום אנחנו משלמים, וגם לא אילו שירותים אנחנו מקבלים תמורת הכסף. יותר מזה, בהיעדר שוק חופשי, אי אפשר לדעת אפילו כמה כל שירות אמור לעלות. גם איננו יכולים לבחור האם לרכוש את השרותים או לא. אם לא נשלם, נלך לכלא.

רעיון מעניין מתגלגל בימים האחרונים בבלוגים הכלכליים. הרעיון, של בן אדם עם כשרון מופרז בשם ברוס בואנו דה מסקיטה (Bruce Bueno de Mesquita), הוא לחלק את ההכנסות של התיירות של ישראל והפלסטינאים לפי גודל האוכלוסיה של שני העמים. כיון שהתיירות מושפעת מרמת האלימות באזור, יהיה לשני הצדדים אינטרס כספי למנוע התפרצויות.

In my view, it is a mistake to look for strategies that build mutual trust because it ain’t going to happen. Neither side has any reason to trust the other, for good reason…

I would suggest that all tourist revenue be [divided by] a fixed formula based on the current population of the region, which is roughly 40 percent Palestinian, 60 percent Israeli. The money would go automatically to each side. Now, when there is violence, tourists don’t come. So the tourist revenue is automatically responsive to the level of violence on either side for both sides. You have an accounting firm that both sides agree to, you let the U.N. do it, whatever. It’s completely self-enforcing, it requires no cooperation except the initial agreement by the Israelis that they are going to turn this part of the revenue over, on a fixed formula based on population, to some international agency, and that’s that.

Bruce Bueno de Mesquita [via]

הוא גם אומר:

If you liberate people from the constraint of having to satisfy other people in order to advance themselves, people don’t do good things.

מצד שני, כשאנשים כן צריכים לסחור עם אנשים אחרים כדי להתקדם, הם שלווים להפליא.