דמיין את עשרת המדינות העשירות בעולם. הרשימה כוללת ענקיות נפט דוגמת קטאר ונורבגיה, נמרים אסיאתיים כגון הונג קונג וסינגפור, ומדינות אירופה כהולנד ואירלנד. אם נאמין לחסידי ההגנה על היצור המקומי, נצפה בוודאי למצוא אצלן תעריפים איתנים המספקים הגנה אפקטיבית על הייצור המקומי הגורלי.

במציאות, זה לא המצב. ממוצע שיעורי המכס במדינות אלו הוא 1.2% בלבד. בשלוש מהמדינות, שיעור המכס הממוצע הוא 0%. מסתבר שבשביל להתעשר לא צריך להערים תעריפי מכס גבוהים על אזרחי המדינה, ולפי מרבית הכלכלנים, איפכא מסתברא.

אך מה לגבי ישראל? האם תעריפי המכס הגבוהים והידועים לשמצה פוגעים ברווחת האזרחים וברמת החיים של כולנו? במציאות, שוב, זה לא המצב. שיעור המכס הממוצע בארץ הקודש הוא 1.1%, פחות מממוצע המדינות העשירות! אם כן, מדוע אני כותב כאן באזרח הבודד, הרי אם אין לי מה לומר נגד המדינה, לא עדיף שאשתוק?

ובכן, בישראל, כמו בישראל, השרירות וחוסר ההגינות של השיטה מצליחים להרוס מערכת שממילא אין לה זכות קיום. ה-1.1% הללו גם כך רק פוגעים בצרכנים ובייצרנים המשלמים בסופו של דבר את המס על המוצרים ועל חומרי הגלם שהם צורכים. ובשביל ה-1.1% האלו, קמה לה מערכת מסועפת של הסכמי סחר חופשי, חוקים, תקנות, מדורים במשרד התמ"ת, רשויות במשרד האוצר, דו"חות, מחקרים, עמילי מכס, מסלולי ירוק ואדום, תעודות מקור, כופרי כסף, תביעות בבתי משפט, מחסני ערובה, הנחיות מכס, פטורים, קנסות, וחנויות דיוטי פרי.

תעריף המכס הישראלי כולל מעל 10,000 פרטי מכס המתיימרים לקטלג כל מוצר שקיים בעולם. מה לעשות, מתעוררות מחלקות בין היבואן לרשויות המכס לגבי סיווג מוצרים. למרות החשיבות המטאפיזית בסיווג האובייקטיבי והבלתי משוחד של המוצר, מסתבר שרשויות המכס תמיד תובעות לסווג בפרט מכס שחייב בשיעור גבוה, כאשר היבואן טוען תמיד שיש לסווג בפרט שפטור ממכס או ששיעור המכס בו נמוך.

אבל השיטה היא הרסנית הרבה יותר. מעבר לעיוות וחוסר ההגינות בשיעור מס של 30% על ירקות קפואים, בזמן ששיעור המכס על סוכר הוא 0%, השיטה מנוונת את הכלכלה כולה. כל משלוח מחו"ל, זה שמכיל חומרי גלם חיוניים לתעשייה, וזה שמכיל מוצרים לצרכן הסופי, טומן בתוכו סיכון שמא המעבר במכס ייכשל. שמא פקיד המכס יחליט לבצע בדיקה פיזית ויעכב בימים ואף בשבועות את הגעת הסחורה תוך קריעת אריזות המוצרים, שמא יחליט לסווג מוצר גבולי כלשהו בסיווג יקר. מסעות הביורוקרטיה והעיכובים עולים הון לחברות הגדולות, אך הם פוגעים גם ביבואנים הקטנים שאינם מצויידים בעורכי דין ובעמילי מכס מנוסים.

המסכנים מכל הם האזרחים, שכיום יותר מתמיד מזמינים מוצרים מגוונים מכל רחבי תבל ובמחירים מצויינים. הכל מסתדר עד שהחבילה נוחתת בארץ, הרי אז האזרח נדרש למסכת טפסים, טלפונים, הגעות לדואר המרכזי, עמלות, ועיכובים. כל זה כאשר אין לו הבנה בנבכי תעריף המכס, וכאשר לא ברור מראש אילו עמלות יגבו בדואר ואלו תעריפי מכס ומס קנייה יתווספו בסופו של דבר. לא רק שלא ברור לאזרח, אלא שהתעריפים משתנים ממשלוח למשלוח, כך שאזרח אחד יכול לקבל חבילה שמשתחררת מיידית בלי לשלם עליה מסים כלל, בה בעת שחברו, שהזמין חבילה זהה, יצטרך לחכות ימים ארוכים ולשלם מכס גבוהה ומע"מ. לעתים במקרים אלו, עמלות הסיווג יקרות יותר משווי החבילה עצמה.

הגיע הזמן שהמדינה תוותר על המותרות הזו. התרומה להכנסות המדינה מזערית, וההוצאות בתקציב המדינה גדולות. היא פוגעת בייצרנים ובצרכנים, ובעיקר בחלשים ביותר. אין בשיטה הגינות או שקיפות והיא מסרבלת, מעכבת ומייקרת את ההגעה של המוצרים שאנו חפצים בהם. אין למכס זכות קיום. הגיע הזמן לבטל אותו.

על שלושה דברים המדינה עומדת, על ביטחון לאומי, על תשלומי העברה, ועל פטרנאליזם. בעזרת שלושת המולקולות האלה, בונים המחוקקים והשרים את הלוייתן, את מדינת הרווחה המודרנית. אם נגיע למסקנה שאחת המולקולות פסולות, נביא לכך שמבנה המדינה יקרוס, ובמקומה תקום מדינה מצומצמת בהרבה.

ביטחון לאומי
הנושא כולל בתוכו הגנה מפני גופים חיצוניים (סוריה, החמאס), הגנה מפני תקיפות פנימיות (רוצחים, אנסים, חברות מזהמות), וגם הגנה על "ערכים לאומיים", כגון היהדות. הנושא גולש לבטיחות הציבור, שלפעמים מסתכם בפטרנאליזם, ולפעמים לא (תקנות לגבי אתרי בנייה).

תשלומי העברה
תשלומי העברה קיימים בתמיסה טהורה בצורת קצבאות, אך אלו מתחלחלים בצורה כזאת או אחרת לתוך רוב החוקים. דוגמאות לכך הן הפנסיות למשרתי קבע ולעובדים ציבוריים אחרים, מערכות החינוך והבריאות, ומענקים לחברות ענק.

פטרנאליזם
לטענתי, רוב ההתעסקות של המחוקקים והשרים מתרכזת בנושא זה. כל תשלום העברה שאיננו בתמיסה טהורה, כוללת בתוכה מנה לא מבוטלת של פטרנאליזם. משטר הפנסיה מניח שאין האדם יודע איך לחסוך את הכספו, ועל המדינה לקחת על עצמה את האחריות. משרדי החינוך והבריאות קיימים בזכות הפרטנליזם בלבד, הרי אם המחוקקים היו סומכים על כישורי ההורים והמטופלים לבחור בתי ספר ורופאים, לא היה שום צורך במשרדים אלו, והיה אפשר להעביר את תשלומי ההעברה המובנים ישירות לאזרחים.

פעמים רבות, חוקי הביטחון הלאומי מסתמכים גם הם על פטרנאליזם. הזכרנו כבר את תקנות הבטיחות, ומכון התקנים הוא דוגמה למופת לפטרנאליזם גרידא שמתורץ בנימוק של הגנה על בטיחות הציבור. כשאנו מבחינים בחלקו הנכבד של קרנות הפנסיה הפטרנאליסטיות בתקציב צה"ל, אנו רואים שתקציב צה"ל מאגד בתוכו את שלושת הדברים ביחד: גם ביטחון לאומי, גם תשלומי העברה, וגם פטרנאליזם. זאת, כאשר אין כל הצדקה למניעים שאינם לטובת הביטחון הלאומי. בהמשך, אכנס לכל אחד מהנושאים האלו, בניסיון להבין לאלו יש הצדקה, וכיצד ניתן להפריד את המניעים הפסולים מתקציבי המדינה.

הבלוג הזה לא סובל פטרנליזם, ולכן אני כותב נגד חוקים וגופים שאוסרים עלינו מוצרים ומעשים רק משום שהם עלולים לפגוע בנו. אני מניח שרוב הישראלים לא מסכימים איתי בנושא הזה, אבל בהתנהלות משרדי הממשלה, יש בעיה עוד יותר בסיסית. המשרדים האלו אוסרים עלינו מוצרים ללא שום הצדקה, ולא טורחים אפילו לנמק מדוע המוצר עלול לפגוע באזרח.

הדוגמה האחרונה היא החרמת אייפדים בנתב"ג, בנימוק שאלו יגרמו נזק ממשי לרשתות ה-WiFi בארץ. ההחלטה הזאת של משרד התקשורת עושה הדים בכל העולם וגורמת למבוכה אצל ישראלים שרואים עצמם משתמשים מתקדמים בטכנולוגיה חדשה ולא אזרחים בדיקטטורת עולם שלישי. המחקר שעשו הוול סטריט ג'ורנל בכתבה שהבאתי, וזה של פוסט מצויין בחורים ברשת, מטילים ספק רב על הטענה של משרד התקשורת שהמכשיר פוגע בצורה כלשהיא ברשת ה-WiFi הישראלית.

החמור מכל הוא שהממשלה לא רואה את עצמה מחוייבת לנימוק שקוף ובר הבנה לגבי הסיכון הקונקרטי שהיא רואה בהבאת המכשירים האלו. בנקודה הזאת אני חושב שכולנו יכולים להסכים. בואו ניקח את חוקי היסוד ברצינות, בואו ניקח את ‎‎החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) ברצינות. האיסורים והטירטורים האינסופיים של הממשלה פוגעים בצרכן הישראלי בצורה קשה.

הנושא הזה רק עכשיו נחשף לציבור הרחב, אבל יבואנים של מוצרים רבים כבר מכירים אותו מקרוב בהתעסקות יומיומית עם מכון התקנים (כל מכשיר אלקטרוני שצורך מעל 9V), משרד הבריאות (כמעט כל מה שקשור לאוכל), משרד התמ"ת (כל מיני סימונים על טי-שרטים וטסקסטילים), משרד החקלאות, וכהנה.

המינימום שאנחנו צריכים לדרוש מגוף שבכוחו להחרים בכוח מוצרים שקנינו, ולאסור מאיתנו לרכוש מוצרים תמימים שנמכרים בכל ארץ אחרת בעולם, הוא לספק לנו הסבר מדויק, משכנע ושקוף שמכמת את הסיכון במוצר ואת הנזק שנגרם באיסור הבאת המוצר ומאפשר מסקנה שהסיכון אינו עולה על הנזק. במקרים רבים, הגופים האלו לא מספקים נימוק, כיון שאין סיבה עניינית לאסור את הייבוא.

לקריאה נוספת באיסורים ההזויים של משרד התקשורת במהלך השנים: אתר קו ישר.

פטרנאליזם הוא האמונה שהמדינה יודעת יותר טוב מהאזרח מה טוב בשבילו, מה כדאי שיעשה ולא יעשה, ואיך הוא צריך להוציא את כספו. ההתנשאות הזאת לא רק שלא עובדת בפועל, היא גם נוטלת מהאזרח את הזכות הבסיסית ביותר של האדם, את חופש הבחירה. אם נחקור את פעילות המדינה, נמצא שמחציתה מתמקדת במעשים אבהיים.

נניח לשם הדיון שרצוי שהמדינה תעביר תשלומים בין המעמדים, ושזה כבר מתבצע בפועל בצורה המקסימלית שניתן. למשל נטיל מיסוי בשיעור 15% על ההכנסות וכל משפחה תקבל צ'ק חודשי בסכום היסטרי של 3,500 ש"ח. משמעות הדבר שרק מי שמרוויח מעל 25,000 בחודש יהיה חייב במס הזה. כל אזרח עני יקבל את מקסימום הסיוע שהמדינה יכולה לתת. נותרה השאלה האם המדינה צריכה להגיד לאזרח הזה איך להשתמש בכסף שלו וכיצד לנהל את חייו. אני טוען שלא.

ניקח לדוגמה בריאות. כיון שכבר ביצענו את תשלומי ההעברה, כדי שהמדינה תטפל בבריאות האזרח היא תצטרך לדרוש תשלום עבור כל שירות שהיא מספקת. בשוק חופשי, האזרח ישלם לרופאים הפרטיים שלו, וישלם עבור הטיפולים והתרופות שהוא רואה לנכון בהתחשב בהמלצות הרופאים. תחת מדיניות פטרנאליסטית, המדינה תגבה מהאזרח סכום דומה ויחליט עבור האזרח אילו רופאים מותר לו לראות, ולאילו טיפולים ותרופות תהיה לו גישה.

אם נחליט לא להאציל את ההחלטות האישיות ביותר שלנו לפוליטיקאים, המדינה תצטרך לבטל את משרד החינוך, משרד הבריאות, רשויות המכס, הביטוח הלאומי, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד המדע, התרבות, והספורט, מערכת ההשכלה הגבוהה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, ומשרד התיירות ורוב החברות הממשלתיות כמו דואר ישראל ומכון התקנים. לפי חישובים גסים שעשיתי חסכנו כחצי מתקציב המדינה, וחשוב מזה, חתכנו את גודל הממשלה. אני לא רואה טיעון נגד התוכנית הזאת שלא קובעת שהמדינה יודעת יותר טוב ממך איך להוציא את הכסף שלך.

בגלל שני יצרני ברזל לא יעילים שרוצים להמשיך לגבות מחירים לא הגיוניים, כל אזרחי המדינה יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף על דיור. המדינה משתמשת במונופול בכח אלים כדי לקחת מצרכני הברזל ולתת לשני אוליגרכים. מישהו רוצה להסביר לי איך זה שונה ממאפיה סיציליאנית?

הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, ראובן פסח, החליט להגן על יצרני הברזל בישראל מפני יבוא הברזל המתרחב ולהטיל ערובה זמנית בגובה 133 דולר (כ-530 שקל) על כל טונה של ברזל מיובא…

הערובה הזמנית הוטלה בעקבות פנייתן לממונה של שתי יצרניות ישראליות של ברזל מצולע, חוד אסף ויהודה פלדות, לפני שלושה חודשים. החברות טענו, באמצעות עורך הדין גיל נדל והכלכלן ערן הורוביץ, שגידול ביבוא הברזל עלול לגרום נזק חמור לתעשייה המקומית, וכי התערבות הממונה נדרשת כדי להגן על התעשייה המקומית מסכנה קיומית.

התמ"ת מייקר המס על ברזל

עדכון: הסקנדל הגיע לאוזני מערכת הארץ: מאמר המערכת | הולכים אחורה.

כל זאת לא מנע משני מפעלי ברזל ללחוץ על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיחזיר ויטיל היטלי יבוא על ברזל. המשרד נענה, והטיל לאחרונה ערובה זמנית בשיעור של 133 דולר על כל טונה ברזל מיובא, במטרה הישנה נושנה: "הגנה על התוצרת המקומית"…

אך יש קבוצה גדולה שקולה לא נשמע: הזוגות הצעירים, שדירתם תתייקר באלפי שקלים בשל עליית מחיר הברזל. גם ענף התשתיות יסבול בשל התייקרות בנייתם של מסילות ברזל, גשרים ומבנים, פגיעה בצמיחה במובן הרחב.

יש נטייה להשוות בין פוליטיקאים לאנשי עסקים ולשאול את השאלה האם אנחנו מעדיפים שהכוח יהיה בידי נבחרי ציבור או בידי אנשי עסקים פרטיים. אבל למנהל עסק אין ריבונות, הוא כפוף תמיד לרצון הצרכנים שלו. ברגע שיפסיק למלא בצורה הטובה והיעילה ביותר אחר משאלותם, הם ירוצו למתחריו והוא יפסיד את הונו.

הפוליטיקאי איננו נשלט באופן הזה. שלא כמו בעל העסק שריצוי לקוחותיו נמדד ברווחיו, את הצלחתו של הפוליטיקאי בריצוי בוחריו לא ניתן למדוד. גם אם ייבחר שוב, אין זה אומר שפעולותיו הטיבו עם הבוחרים, כיון שגם הבוחרים אינם מסוגלים למדוד את השפעת פעולותיו.

לכן לפוליטיקאי יש חופש פעולה נרחב לבצע את זממו בלי שאף אחד ישים לב, ואין מנגנון יעיל לריסון הנזק שהוא גורם לחברה. במדינה בה חוקי היסוד אינם נלקחים ברצינות, הנזק שהפוליטיקאי יכול להמיט על אזרחי המדינה הוא בלתי מוגבל.

ראשי לשכת הספנות נפגשו עם שר התחבורה, ומה היה חשוב להם לדרוש?

נציגי הלשכה העלו תביעתם לרישוי חובה של סוכני אוניות, זאת, לדבריהם, עקב המצב הבלתי נסבל כיום בו כל גורם ללא כל הכשרה יכול לשמש כסוכן אוניות ללא מגבלה כלשהי.

מדוע המצב בו כל גורם יוכל לשמש כסוכן אוניות הוא "בלתי נסבל"? כי זה מביא לתחרות עזה שמורידה מחירים ומשפרת את רמת השירות. זה פוגע לחבר'ה האלה ברווחים אבל זה מטיב עם הצרכן הישראלי ועם היצואנים ובסה"כ מעשירה את כולנו.

כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. — חוק יסוד: חופש העיסוק

מה האובססיה של האזרח הבודד עם חוקי עבודה, רגולציה, ומיסוי? לא עדיף להתרכז בחופש הדיבור ובחופש התנועה?

האמת שלא. הפגיעה של המדינה בזכויות כלכליות היא יותר פולשנית מהפגיעה בחופש הדיבור. בחיי היום יום בישראל, ההגבלות האפקטיביות של המדינה נגד מי שרוצה לסחור בחופשיות חמורות לאין ערך בהשוואה להגבלות על הדיבור ועל התנועה. למרות שחופש הדיבור אינו מעוגן בחוקי היסוד, בפועל אפשר להגיד בפומבי פחות או יותר מה שרוצים. לעומת זאת, המדינה מעכבת כדרך שיגרה עשרות אלפי מוצרים של אנשים ועסקים פרטיים בנמלים. היא חוסמת את המסחר החופשי במוצרים ושרותים רבים, כגון מזון, משקאות, רפואה, סמים, הימורים ומין. היא הופכת אזרחים רבים לפושעים בסבך חוקי המסים.

הפגיעה הזאת היא לא רק פולשנית, היא גם רוששת אותנו. מלבד הפגיעה הישירה שנגרמת לנו עקב תפיסת רכוש, הטלת קנסות, ובזבוז שעות ארוכות על בירוקרטיה, ישנה פגיעה עוד יותר חמורה. באיסורים הדרקוניים שמטילה המדינה על אזרחיה אנו מפספסים הזדמנויות לצמוח. מוצרים ושירותים שהיינו נהנים מהם נחסמים, והיצירה מדוכאת במימדים עצומים. כל שיתוף פעולה רצוני בין שני אנשים מעשיר את שני הצדדים ואת החברה כולה. דיכוי שיתוף הפעולה הזאת מחסלת באותה מידה את ההעשרה הזאת. הפגיעה הזאת מכוונת בעיקר נגד האזרח הבודד שאין בכוחו להשפיע על הפוליטיקאים או לשכור עורכי דין יקרים.

גם אצל הפלסטינאים, הפגיעות הכלכליות הן החמורות. הפלסטינאים חיים בעוני בעיקר בגלל שהמסחר שלהם חנוק עד היסוד בידי מדינת ישראל. אין להם גישה לתרופות, לחומרי בניין ולאוכל ואין להם את האפשרות למכור את פרי עבודתם לאחרים. הרגולציה והבירוקרטיה שהמדינה כופה על בעלי עסק פלסטינים הן אכזריות ומיותרות לגמרי. (מומלץ לשמוע את האתגר בבניית סופרמרקט בשטחים, בסרטון למטה.)

אם המדינה הייתה שומרת על הזכויות שמבטיחים חוקי היסוד, לא רק שהיינו עשירים ושוויוניים יותר, אולי היינו משתפים פעולה אם שכיננו הפלסטינאים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטיח זכויות לא רק ליהודים, לא רק לאזרחים, ואף לא לתושבים, אלא לכל "אדם, באשר הוא אדם". שופטי המדינה חייבים לנו דין וחשבון על הפגיעות הבלתי פוסקות בחוק ובכניעה לתירוצי הממשלה.

כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.

תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.