סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס"ז)

6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, "סכום ההוצאה הממשלתית" – סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.

חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992

החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.

אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.

אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.

בקפיטליסט היומי, המגיב ספרטקוס העלה ניסוי מחשבתי מעניין. הוא שואל את תמרה:

מה כמות הכסף שאת מעבירה למדינה בשנה, ומה היית יכולה לעשות איתה במידה והייתה בידך, בלי אפשרות לשימוש בשירותים הציבוריים?

ספרטקוס הטיב לענות על שאלתו והודיע:

אני מרויח מינימום כעובד קבלן. בין 3200 ל-4000 (אם אני עובד הרבה שבתות). משלם בערך מסים של 250 ש“ח בחודש, מס הכנסה ובריאות, וביטוח לאומי. 3000 בשנה מס ישיר, ויש עוד מיליון כמוני בישראל. מוציא את רב המשכורת, ומשלם מע“מ עקיף כמעט 20%- עוד 720 ש“ח. עוד 8600 בשנה. 11 וחצי אלף בשנה. איזה שירותים אוכל לקנות בסכום כסף כזה? לבד ולא בקבוצה עם יתרון לגודל? אני מקווה שאתה מבין למה אנשים כמוני תלויים במדינה, ומהווים חלק גדול מאוד מהעובדים, בשירותים הציבוריים והפרטיים.

אבל ספרטקוס משלם הרבה יותר ממה שמנה פה. הוא משלם ארנונה, אגרות (למשל אגרת הטלוויזיה), אגרות רישוי רכב וטסטים (אם יש לו רכב), מכס, מס קנייה. מעבר לכך, עבור כל שרות ומוצר שהוא צורך, הוא משלם את כל ההיטלים האלו כשהם בנויים לתוך המחיר.

כל פעם שהוא קונה פלאפל, הוא משלם את הביטוח הלאומי של העובדים במקום, ואת מס ההכנסה שלהם ואת הארנונה של המסעדה, ושאר ההיטלים ועלויות הרגולציה שיש על כל עסק בארץ. הוא גם משלם את כל הדברים האלו עבור אלו שהובילו את גרגירי החומוס למסעדה ועבור אלו שגידלו את גרגירי החומוס, ועבור אלו שבנו את ציוד ההשקייה שהשקה את השדות. בהיעדר ההיטלים האלו מנת הפלאלפל היתה עולה הרבה פחות. הוא גם לא לקח בחשבון שחלק גדול ממימון המדינה מגיע מהלוואות ולא מהמסים שהוא משלם. יום אחד אנחנו או הילדים שלנו נצטרך לשלם על זה.

עכשיו נסתכל על הצד השני. מה מקבל ספרטקוס מהמדינה? הוא עדיין לא התייחס לזה. אולי נמשיך את הדיון פה בתגובות.

ואולי יש פה בעייתיות מלכתחילה. אנחנו שואלים את השאלה, האם המחיר שאנחנו משלמים עבור שירותי המדינה הוא מחיר טוב. אבל, איננו יכולים להעריך בצורה מספקת איזה סכום אנחנו משלמים, וגם לא אילו שירותים אנחנו מקבלים תמורת הכסף. יותר מזה, בהיעדר שוק חופשי, אי אפשר לדעת אפילו כמה כל שירות אמור לעלות. גם איננו יכולים לבחור האם לרכוש את השרותים או לא. אם לא נשלם, נלך לכלא.

רעיון מעניין מתגלגל בימים האחרונים בבלוגים הכלכליים. הרעיון, של בן אדם עם כשרון מופרז בשם ברוס בואנו דה מסקיטה (Bruce Bueno de Mesquita), הוא לחלק את ההכנסות של התיירות של ישראל והפלסטינאים לפי גודל האוכלוסיה של שני העמים. כיון שהתיירות מושפעת מרמת האלימות באזור, יהיה לשני הצדדים אינטרס כספי למנוע התפרצויות.

In my view, it is a mistake to look for strategies that build mutual trust because it ain’t going to happen. Neither side has any reason to trust the other, for good reason…

I would suggest that all tourist revenue be [divided by] a fixed formula based on the current population of the region, which is roughly 40 percent Palestinian, 60 percent Israeli. The money would go automatically to each side. Now, when there is violence, tourists don’t come. So the tourist revenue is automatically responsive to the level of violence on either side for both sides. You have an accounting firm that both sides agree to, you let the U.N. do it, whatever. It’s completely self-enforcing, it requires no cooperation except the initial agreement by the Israelis that they are going to turn this part of the revenue over, on a fixed formula based on population, to some international agency, and that’s that.

Bruce Bueno de Mesquita [via]

הוא גם אומר:

If you liberate people from the constraint of having to satisfy other people in order to advance themselves, people don’t do good things.

מצד שני, כשאנשים כן צריכים לסחור עם אנשים אחרים כדי להתקדם, הם שלווים להפליא.

האם זה נכון שהעלייה הרוסית היא מרכזית להיי-טק הישראלי? בכל מקרה, המחמאה מתקבלת בברכה:

The Soviet Union spent lavishly on its military and space programmes during the cold war, but because its economic system was ossified there were few spill-over effects. The unintended beneficiary was Israel, arguably the most entrepreneurial economy on earth, because its many Russian émigré scientists now form the core of a vibrant high-tech sector.

The Economist, 13 Oct 2007

מסתבר שהעמקת פערים חברתיים אינה פוגעת באושר:

The GSS shows that in 1972, 30 percent of the population said that they were “very happy” with their lives; in 1982, 31 percent; in 1993, 32 percent; in 2004, 31 percent. In other words, no significant change in reported happiness occurred — even as income inequality increased by nearly half. Happiness levels have certainly shown some fluctuations over the last three decades, but income inequality explains none of them.

מצד שני, ההרגשה שאפשר לשפר את המצב הכלכלי, כן תורמת לאושר:

But happiness does rise if people believe that their families have a chance of improving their standard of living. That belief is worth 12 percentage points in the likelihood of being "very happy." The GSS asked respondents, "The way things are in America, people like me and my family have a good chance of improving our standard of living — do you agree or disagree?" Those who agreed were 44 percent more likely than those who disagreed to say that they were "very happy," 40 percent less likely to say that they felt "no good at all" at times, and 20 percent less likely to say that they felt like failures. In other words, those who don’t believe in economic mobility — for themselves or for others — are not as happy as those who do.

What Really Buys Happiness? [via Marginal Revolution]

עוד פקיד ממשלתי שחושב שהוא יכול להיות תחליף לשוק החופשי:

יש לנו צוותי חשיבה שבוחנים כל הזמן יוזמות, כמו למשל הקרנות הכספיות שאמורות ליצור תחרות על הפיקדונות. אבל לא כל יוזמה שתעלה נאמץ באופן אוטומטי. צריך לבדוק את היתרונות שלה לעומת העלות למערכת ­ ואז להחליט. נעשו לאחרונה כמה מהלכים מקבילים, וצריך לתת לשוק זמן לעכל אותם. אני מאמין שביחד הם יביאו לשיפור במבנה התחרותי בענף.

רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, בראיון לדה מרקר

בישראל מתנהל, לכאורה, מאבק בין תפיסת עולם סוציאליסטית לקפיטליסטית. ויכוח בין צורך בממשלה גדולה ומדינת רווחה לבין ממשלה קטנה וסקטור פרטי גדול. האמנם זה הויכוח שצריך להתנהל? סוציאליזם או קפיטליזם הן שאלות לא רלונטיות בהקשר הישראלי הייחודי. והסיבה? שבישראל "המקרובים" השתלטו על כל חלקה טובה.

ישראל היא דמוקרטיה שיבטית שדאגה למספר סקטורים מצומצם על חשבון כלל האזרחים. ראשית יש את 800,000 עובדי השירות הציבורי עם עלות תקציבית של כ-90 מיליארד בשנה ועם פנסיה תקציבית גרעונית של כ-400 מיליארד. שנית, יש את עובדי המונופולים ושאר התעשיות שעושקות את הציבור כל יום במקורות, בחשמל, בנמלים, ברשות השידור, בשדות התעופה, במלט, בבנקים בתקשורת, ביבוא רכב ובמה לא?

ושלא נדבר על כך שהמדינה שמרה על 93% מהאדמות בבעלותה על מנת להטיב עם מקורבים שהפכו ברבות הימים לאוליגרכיה המקומית. כך שהדיון בישראל על "מדינת רווחה" הוא עקר עד שלא יופנם מי באמת נהנה מהחגיגה ומי משלם עליה.

הטוקבקיסט הורודטוס בתגובה לכתבה של גיא רולניק
מדוע ירדו מכאן 25 אלף מהנדסים

עוד פוסט זועם וקולע מהג'וקים על חברת החשמל :

לכבוד חברת החשמל שלום, אתם חושבים שאנחנו באמת טיפשים? לא נמאס לכם שכל המדינה שונאת אתכם על ההטבות של הוועד עד שאפילו גדולי הסוציאליסטים בארץ מטיפים להפרטה כי להתייעלות אתם כנראה מתנגדים באופן נחרץ.

בפוסט האחרון הצגתי שיטה חדשה לגביית מסים שכיניתי: הפ"כ. השיטה מהפכנית אבל קשה למצוא מידע אודותיה. הפוסט הזה ינסה לעשות קצת סדר ולחקור יותר לעמוק שאלות וספקות לגבי השיטה.

חוץ מחיסכון של כמה מיליארדי שקלים על ביטול רשויות המכס, נטל המיסוי יישאר כפי שהוא, ולכן מישהו יצטרך עדיין לשלם. מי ישלם יותר ומי פחות?

משקי בית ובעיקר משפחות עניות ישלמו מעט מאוד מסים. הם כבר לא יצטרכו לשלם מע"מ ולכן עלות כל המצרכים שהם קונים תרד ב-15.5%. הם לא ישלמו ארנונה, אגרת טלויזיה וביטוח לאומי. גם מס הכנסה הם לא ישלמו, למרות שגם היום מס ההכנסה עבור משפחות עניות הוא נמוך למדי, אך הם יחסכו את ההכנה של הדו"ח השנתי, חסכון שאין לזלזל בו. הם יצטרכו לשלם רק כאחוז אחד ממשכורתם למדינה, וכאחוז מכל קניה.

גם עסקים קטנים יהנו מהשיטה. הם יחסכו מאות שקלים בחודש בהוצאות רואי חשבון, יתפנו לפיתוח העסק שלהם במקום לבלות שעות על אסיפה והפקה של חשבוניות מס, ויוכלו למכור את שירותיהם ואת מוצריהם בלי לגבות מע"מ עבור המדינה.

החיסרון לעסקים הוא שהיטל זה אינו מס "ערך מוסף" שנגבה רק על עסקות "שמוסיפים ערך". הוא נגבה על כל עסקה. לכן העסקים לא יקבלו החזרים על מסים ששילמו גם לרכישות שלצורך פרנסתם. כך, העסקים משלמים מסים על מסים לכל אורך שרשרת היצור. נוצר מצב של משוב חיובי כאשר עסק משלם יותר על כל המוצרים והשירותים שהוא רוכש, וזה מייקר את מוצריו של אותו עסק עבור עסקים אחרים שקונים ממנו, וחוזר חלילה. כמובן שהמצב הזה כבר קיים במסווה של מס הכנסה וארנונה למשל, אבל כאן התופעה תחלחל לכל עסקה במשק. בגלל מורכבות המנגנון קשה לדעת מה תהיה המשמעות והאם המחירים יעלו מרמתם הנוכחי. לדעתי, רוב ההכנסות למדינה תבואנה מהמנגנון הזה של המשוב החיובי.

גם אם המחירים יעלו, אין זה בהכרח חיסרון. המשכורות יעלו בהיעדר מס הכנסה וזה יכול אפילו לעודד תעסוקה. כיום יש סיבות טובות מאד שלא להעסיק עובדים חדשים. צריך לשלם ביטוח לאומי עבור העובד ונתח נכבד מהמשכורת לא מגיע בסופו של דבר לעובד אלא הולך ישר למס הכנסה. כל עובד חדש מוסיף לניירת שצריך למסור לרשויות המס. בשיטת הפ"כ, כל הכסף (מינוס האחוז הבודד של ההיטל) הולך לעובד ואין שום ניירת.

מצד שני, מעלימי מס ועבריינים יפלו חזק. כיום המגזר הזה נהנה מפטור גורף ממסים. בשיטת הפ"כ הם יצטרכו לתרום למדינה במספר דרכים. אם המחירים של המוצרים ושל השרותים באמת יעלו, הם ישלמו מסים בעקיפין בכל פעם שהם קונים משהו. כבר לא יהיו החזרי מע"מ, הנחות בארנונה ושאר קומבינות. גם בזמן מכירת מוצריהם ושרותיהם הם ישלמו כמו גדולים. כמובן שישלמו את ההיטל עבור כל עסקה בכרטיס אשראי או בצ'ק, אבל גם בעסקות במזומנים הם ישלמו. מהיכן ייקח הלקוח שלהם מזומנים אם לא מהכספומט או מסניף הבנק? והאם העבריינים יאחסנו את כל המזומנים האלו בכספת משוריינת בבית ולא יפקידו אותם באיזשהו חשבון בנק? אני בספק. גם אם כן, את רוב המיסים ישלמו בעקיפין.

כל זה מעלה שאלה עקרונית. האם מוצרים שמיוצרים בחו"ל במקומות שהעסקים אינם צריכים להתמודד במשוב החיובי של הפ"כ יהיו זולים יותר ממוצרים בארץ? האם הטלת הפ"כ תפגע בכושר היצוא של המדינה? יתכן שהשאלה הזאת תהיה המרכזית בדיונים על כדאיות ההיטל. יש צורך במחקר ובבניית סימולציות כדי לנסות להבין כיצד יתפקד משק תחת משטר הפ"כ. בינתיים אפשר להניח שתעשיות עתירות ידע ייהנו ממשטר כזה בזמן שתעשיות עתירות תשומות תיפגענה. מצד שני, אני צופה לעלייה חדה בתפוקה עקב ביטול כל הביורוקרטיה הקשורה במסים.

בפוסט הבא בנושא נדבר קצת על יתרונות הפ"כ.

כבר הזכרתי שהממשלה עושה לבנקים בית ספר. אם יש דבר אחד שהממשלה שלנו עושה היטב זה לבלבל אותנו בצורה כל כך יסודית שאין לנו שום סיכוי להבין כמה כסף היא לוקחת מאיתנו. יותר מזה, אנחנו כל כך חסרי אונים מול סבך החוקים, שאנחנו אפילו לא קולטים שהיא לוקחת יותר ויותר. מס הכנסה, מס ערך מוסף, מס קניה, בדיקות תקן, ארנונה, ביטוח לאומי. פשוט אין לזה סוף.

אם אנחנו מעיזים להיפרד ממעמד העובדים ולהגדיר עצמינו כעצמעים או כבעלי עסק, צפויות לנו שעות מיוסרות של עריכת דוחות מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי, רשימוני יבוא, רשימוני יצוא וכהנה. מצד שני, אם נבחר לעסוק בסחר סמים, כמובן שלא נתעסק בכל אלו וגם לא נשלם לממשלה מאומה. אחרים ישלמו את חלקינו.

מסתבר שיש דרך אחרת. דווקא בדרום אפריקה, החלו לדבר על שיטת מיסוי הנקראת TEAL (Total Economic Activity Levy). אני מכנה אותה בעברית הפ"כ (היטל פעילות כלכלית). השיטה עובדת כך: על כל עיסקה בבנק או בכרטיס אשראי, הממשלה תגבה היטל באזור ה-0.5% (חצי האחוז). זהו.

אין מס הכנסה, אין מס קניה על האוטו שלך, אין ארנונה על הדירה, אין מע"מ על כלום. הממשלה לא תצטרך לדעת כמה אתה מרוויח, כמה עובדים יש לך, איזה טלויזיה יש לך בבית, כמה תדלקת ב-13 למאי, ומה המלאי בחנות שלך. אף אחד לא יצטרך למלא פנקס ביטוח לאומי או לשלם מכס בסניף הדואר המרכזי. אף אחד לא ישב בכלא על העלמת מס, כי לא יהיה אחד שלא ישלם. לפי שיטה זו גם טוני סופרנו, פאבלו אסקובר ומשפחת אבוטבול ישלמו מסים בכיף.

נחסוך ים בכסף. לא נצטרך יעוץ צמוד של רואה חשבון. נוכל לעבוד בעבודה פורייה במקום למלא עוד ועוד דוחות. הממשלה כבר לא תצטרך את רשות המיסים. המשטרה לא תצטרך להתרוצץ אחרי מעלימי מס, ובתי המשפט לא יתמלאו בתיקים שלהם. העבריינים יתרמו את חלקם, העשירים לא יתחמקו בעזרת עורכי דין מוכשרים, והעניים ישלמו מעט מאד. זאת בניגוד למצב כיום, כאשר העניים נדפקים בצורה קיצונית ממע"מ בשיעור 15.5%.

נשמע מעניין? בפוסט הבא אכתוב קצת יותר על איך זה עובד, למרות שאני מתקשה למצוא מידע על השיטה באינטרנט.