דמיין את עשרת המדינות העשירות בעולם. הרשימה כוללת ענקיות נפט דוגמת קטאר ונורבגיה, נמרים אסיאתיים כגון הונג קונג וסינגפור, ומדינות אירופה כהולנד ואירלנד. אם נאמין לחסידי ההגנה על היצור המקומי, נצפה בוודאי למצוא אצלן תעריפים איתנים המספקים הגנה אפקטיבית על הייצור המקומי הגורלי.

במציאות, זה לא המצב. ממוצע שיעורי המכס במדינות אלו הוא 1.2% בלבד. בשלוש מהמדינות, שיעור המכס הממוצע הוא 0%. מסתבר שבשביל להתעשר לא צריך להערים תעריפי מכס גבוהים על אזרחי המדינה, ולפי מרבית הכלכלנים, איפכא מסתברא.

אך מה לגבי ישראל? האם תעריפי המכס הגבוהים והידועים לשמצה פוגעים ברווחת האזרחים וברמת החיים של כולנו? במציאות, שוב, זה לא המצב. שיעור המכס הממוצע בארץ הקודש הוא 1.1%, פחות מממוצע המדינות העשירות! אם כן, מדוע אני כותב כאן באזרח הבודד, הרי אם אין לי מה לומר נגד המדינה, לא עדיף שאשתוק?

ובכן, בישראל, כמו בישראל, השרירות וחוסר ההגינות של השיטה מצליחים להרוס מערכת שממילא אין לה זכות קיום. ה-1.1% הללו גם כך רק פוגעים בצרכנים ובייצרנים המשלמים בסופו של דבר את המס על המוצרים ועל חומרי הגלם שהם צורכים. ובשביל ה-1.1% האלו, קמה לה מערכת מסועפת של הסכמי סחר חופשי, חוקים, תקנות, מדורים במשרד התמ"ת, רשויות במשרד האוצר, דו"חות, מחקרים, עמילי מכס, מסלולי ירוק ואדום, תעודות מקור, כופרי כסף, תביעות בבתי משפט, מחסני ערובה, הנחיות מכס, פטורים, קנסות, וחנויות דיוטי פרי.

תעריף המכס הישראלי כולל מעל 10,000 פרטי מכס המתיימרים לקטלג כל מוצר שקיים בעולם. מה לעשות, מתעוררות מחלקות בין היבואן לרשויות המכס לגבי סיווג מוצרים. למרות החשיבות המטאפיזית בסיווג האובייקטיבי והבלתי משוחד של המוצר, מסתבר שרשויות המכס תמיד תובעות לסווג בפרט מכס שחייב בשיעור גבוה, כאשר היבואן טוען תמיד שיש לסווג בפרט שפטור ממכס או ששיעור המכס בו נמוך.

אבל השיטה היא הרסנית הרבה יותר. מעבר לעיוות וחוסר ההגינות בשיעור מס של 30% על ירקות קפואים, בזמן ששיעור המכס על סוכר הוא 0%, השיטה מנוונת את הכלכלה כולה. כל משלוח מחו"ל, זה שמכיל חומרי גלם חיוניים לתעשייה, וזה שמכיל מוצרים לצרכן הסופי, טומן בתוכו סיכון שמא המעבר במכס ייכשל. שמא פקיד המכס יחליט לבצע בדיקה פיזית ויעכב בימים ואף בשבועות את הגעת הסחורה תוך קריעת אריזות המוצרים, שמא יחליט לסווג מוצר גבולי כלשהו בסיווג יקר. מסעות הביורוקרטיה והעיכובים עולים הון לחברות הגדולות, אך הם פוגעים גם ביבואנים הקטנים שאינם מצויידים בעורכי דין ובעמילי מכס מנוסים.

המסכנים מכל הם האזרחים, שכיום יותר מתמיד מזמינים מוצרים מגוונים מכל רחבי תבל ובמחירים מצויינים. הכל מסתדר עד שהחבילה נוחתת בארץ, הרי אז האזרח נדרש למסכת טפסים, טלפונים, הגעות לדואר המרכזי, עמלות, ועיכובים. כל זה כאשר אין לו הבנה בנבכי תעריף המכס, וכאשר לא ברור מראש אילו עמלות יגבו בדואר ואלו תעריפי מכס ומס קנייה יתווספו בסופו של דבר. לא רק שלא ברור לאזרח, אלא שהתעריפים משתנים ממשלוח למשלוח, כך שאזרח אחד יכול לקבל חבילה שמשתחררת מיידית בלי לשלם עליה מסים כלל, בה בעת שחברו, שהזמין חבילה זהה, יצטרך לחכות ימים ארוכים ולשלם מכס גבוהה ומע"מ. לעתים במקרים אלו, עמלות הסיווג יקרות יותר משווי החבילה עצמה.

הגיע הזמן שהמדינה תוותר על המותרות הזו. התרומה להכנסות המדינה מזערית, וההוצאות בתקציב המדינה גדולות. היא פוגעת בייצרנים ובצרכנים, ובעיקר בחלשים ביותר. אין בשיטה הגינות או שקיפות והיא מסרבלת, מעכבת ומייקרת את ההגעה של המוצרים שאנו חפצים בהם. אין למכס זכות קיום. הגיע הזמן לבטל אותו.

על שלושה דברים המדינה עומדת, על ביטחון לאומי, על תשלומי העברה, ועל פטרנאליזם. בעזרת שלושת המולקולות האלה, בונים המחוקקים והשרים את הלוייתן, את מדינת הרווחה המודרנית. אם נגיע למסקנה שאחת המולקולות פסולות, נביא לכך שמבנה המדינה יקרוס, ובמקומה תקום מדינה מצומצמת בהרבה.

ביטחון לאומי
הנושא כולל בתוכו הגנה מפני גופים חיצוניים (סוריה, החמאס), הגנה מפני תקיפות פנימיות (רוצחים, אנסים, חברות מזהמות), וגם הגנה על "ערכים לאומיים", כגון היהדות. הנושא גולש לבטיחות הציבור, שלפעמים מסתכם בפטרנאליזם, ולפעמים לא (תקנות לגבי אתרי בנייה).

תשלומי העברה
תשלומי העברה קיימים בתמיסה טהורה בצורת קצבאות, אך אלו מתחלחלים בצורה כזאת או אחרת לתוך רוב החוקים. דוגמאות לכך הן הפנסיות למשרתי קבע ולעובדים ציבוריים אחרים, מערכות החינוך והבריאות, ומענקים לחברות ענק.

פטרנאליזם
לטענתי, רוב ההתעסקות של המחוקקים והשרים מתרכזת בנושא זה. כל תשלום העברה שאיננו בתמיסה טהורה, כוללת בתוכה מנה לא מבוטלת של פטרנאליזם. משטר הפנסיה מניח שאין האדם יודע איך לחסוך את הכספו, ועל המדינה לקחת על עצמה את האחריות. משרדי החינוך והבריאות קיימים בזכות הפרטנליזם בלבד, הרי אם המחוקקים היו סומכים על כישורי ההורים והמטופלים לבחור בתי ספר ורופאים, לא היה שום צורך במשרדים אלו, והיה אפשר להעביר את תשלומי ההעברה המובנים ישירות לאזרחים.

פעמים רבות, חוקי הביטחון הלאומי מסתמכים גם הם על פטרנאליזם. הזכרנו כבר את תקנות הבטיחות, ומכון התקנים הוא דוגמה למופת לפטרנאליזם גרידא שמתורץ בנימוק של הגנה על בטיחות הציבור. כשאנו מבחינים בחלקו הנכבד של קרנות הפנסיה הפטרנאליסטיות בתקציב צה"ל, אנו רואים שתקציב צה"ל מאגד בתוכו את שלושת הדברים ביחד: גם ביטחון לאומי, גם תשלומי העברה, וגם פטרנאליזם. זאת, כאשר אין כל הצדקה למניעים שאינם לטובת הביטחון הלאומי. בהמשך, אכנס לכל אחד מהנושאים האלו, בניסיון להבין לאלו יש הצדקה, וכיצד ניתן להפריד את המניעים הפסולים מתקציבי המדינה.

סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס"ז)

6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, "סכום ההוצאה הממשלתית" – סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.

חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992

החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.

אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.

אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.

למי שחושב שעבירת "העלבת עובד ציבור" מפחידה רק בתאוריה, יהונתן קלינגר מספר לנו על כתב האישום נגד משה הלוי:

פרקליטות המדינה החליטה להגיש כתב אישום נגד משה הלוי (הלמו) לאחר שזה פרסם קריקטורה המציגה את מפכ"ל המשטרה במדים נאצים באתרו (לקריאת כתב האישום). עצם ההחלטה להגיש כתב אישום ולטפל בנושא במישור הפלילי ולא במישור האזרחי היא בעייתית משהו, במיוחד כשהדבר נעשה זמן כה רב אחרי שהפרשה התפוצצה וכאשר הלמו עצמו הסביר כי הוא בסך הכל עשה את הדבר בצורה סאטירית. אבל חופש הביטוי מדיר רגליו בישראל לעבירה המיותרת של 'העלבת עובד ציבור'.

המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים.

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 144/א

מישהו מוכן להסביר לי באיזו מין מדינה אנחנו נמצאים? אולי אני מפספס פה משהו, אבל מה שאני הבנתי מהחוק הזה הוא שאם אני כותב פה משהו שמעליב את אולמרט, או את אשכנזי או את פקח החנייה השכונתי, אני צפוי לחופשה של חצי שנה בכלא.

אני בטוח שכתבתי פה כמה דברים מעליבים על החבר'ה האלו ועל עובדי ציבור אחרים, אז כנראה שפשוט שכחו לאכוף את החוק. אבל זה לא אומר שהחוק לא קיים. האם זה אומר שאסור לפרסם קריקטורות בעתונים? הציורים האלו מאד מעליבים לדעתי. בכלל, קראתי הרבה דברים בעיתונים ובבלוגים על כל מיני חברי כנסת ושרים שהיו מאד מעליבים אותי, אם הייתי במקומם, אפילו אם היו נכונים.

אז כמה שאלות:

• מי צריך חוק כזה? גם אני לא אוהב שמעליבים אותי, זה לא אומר שאני צריך לשלוח את השכן שלי לחצי שנה בכלא.
• מי קובע מה נחשב לעלבון? החוק הזה בטוח לא קובע.
• יש בכלל חוק שמבטיח לנו את חופש הביטוי?
• איך זה שבפועל יש לנו חופש ביטוי במדינה? זה רק בגלל שלא אוכפים את החוק?
• באיזו מין מדינה אנחנו נמצאים?

"עובד הציבור" -

(1) עובד המדינה לרבות חייל כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955;
(2) עובד רשות מקומית או רשות חינוך מקומית;
(3) עובד מועצה דתית;
(4) עובד המוסד לביטוח לאומי;
(5) עובד בנק ישראל;
(6) עובד ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל, לרבות חבר מועצה או הנהלה במוסדות אלה;
(7) עובד לשכת שירות התעסוקה;
(8) עובד מפעל, מוסד, קרן או גוף אחר שהממשלה משתתפת בהנהלתם, לרבות חבר מועצה או הנהלה בגופים אלה;
(9) בורר;
(10) נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, בין במינוי, בין בבחירה ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור המנויים בפיסקאות (1) עד (9);