בימים אלו, מתנהלים דיונים על החוק הביומטרי בוועדות הכנסת. החוק הזה צריך לעניין כל אזרח במדינה, לא רק בגלל תוכן החוק אלא בעיקר בגלל החטא שרובץ בפתח. כשהכנסת העבירה את חוק מס ערך המוסף ב-1976, שיעור המע"מ נקבע ב-8% בלבד, לא נורא. אלא שברגע שהמושג התקבע בתודעה הלאומית, המע"מ עלה ל-12% ואז לרמות שאנו מכירים היום.

כך עובדת המדינה. היא אוספת כח ולא מוותרת, מוסיפה ולא גורעת. החוק הביומטרי מציג שני תקדימים מסוכנים, שהממשלה עתידה להרחיבם. הראשון, הוא מוריד את סף הפשיעה כך שכל אזרח מועד להצטרף למועדון העבריינים באפס מעשה. כל אזרח שלא מסכים או לא טורח לגשת למשרד ממשלתי כדי שיטלו ממנו טביעות אצבעיו ותוואי פניו, יהפוך לפושע שמקומו בכלא, לשנה. במדינה מתוקנת הפושע הוא סוטה, אדם שמכוון להרוס, תוך אלימות או הונאה, את סדרי הציבור. אך כאן הפשיעה הופכת לנחלת הכל, מעמד אקראי בהישג יד של כל אזרח תמים. זוהי סכנה מיידית לחופש שלנו כבני אדם.

התקדים השני הוא ברור פחות כאשר הכנסת לוקטת אט אט, תוך איום באלימות המאסר, סריקות תלת מימדיות של תוואי הפנים של כל אדם בארץ. אין ספק שהחוק יורחב בעתיד לשיטות ביומטריות חדשות כגון סריקות קשתית וניתוח קולות דיבור. איש לא יופתע אם, כדי לשמור על הסדר הציבורי ולתפוס עבריינים, יקום מערך מקיף של מצלמות אבטחה ברחובות, כמו שקיים היום באנגליה. בעזרת המאגר העצום, שניתן לבנותו רק באיום אלים ישיר על מליוני אנשים, המדינה תנפץ את מאזן הכוחות בינה לבין האזרח.

הפוליטיקאי, הפקיד, והשוטר יוכלו לבחור אזרח, לאתר אותו בעזרת המצלמות והמאגר, ולעקוב אחריו ממצלמה למצלמה למשך ימים ושבועות. כל פעולה שתדרוש הצגת תעודה, וגם אלו שלא אך מזהות בכל זאת את תוואי הפנים או את הקול בטלפון, תירשם במאגר. במצב כזה, לבעל התפקיד הציבורי, או למי שיש לו גישה לאדם כזה, או למאגר, תהיה האפשרות לדעת הכל על יריבו, בלי מאמץ מיותר ובלי שהנעקב יודע שעוקבים אחריו. אין זה משנה אם הנעקב הוא איש עסקים, יריב פוליטי, או בחורה נאה.

המדינה אינה גוף ערטילאי שרוצה רק בטובתינו, אלא ארגון של אנשים רבים ומגוונים, שכל אחד רוצה משהו אחר. חלק מהם באמת רוצים בטובת הציבור וחרדים לצניעת הפרט של האזרחים. חלק מהם תאווי כוח ותאווי בצע, חלק נמצאים ביחסים כואבים ומבקשים נקמה. חלק מבקשים לעקר הפשיעה בכל מחיר. בסך הכל, מחצית האזרחים בארץ הם עובדי ציבור והם אינם שונים בהרבה מהחצי השני שעובדים בסקטור הפרטי. החוק הזה ישנה את המצב הזה לצמיתות.

נערי האוצר בלחץ, הם יודעים שצפוי להם גירעון אדיר והם חייבים לסחוט את השקל האחרון ממשלם המסים כדי להקטין את הנזק. הם מעלים את המיסוי על סיגריות, על בירה, על דלק, על ירקות, ובעצם על הכל: גם המע"מ עולה. המסים האלו מתווספים לאינספור האגרות, ההיטלים, הקנסות, המכסים, הרשיונות, העמלות, הדו"חות והתשלומים שגובה המדינה.

אז גם למי שאיננו מוטרד ממיסים גבוהים ומאמין במדינת רווחה גדולה ועוצמתית, האם לא נוכל להסכים שהמצב הקיים הוא שערורייה? האם לא מגיע לנו האזרחים הג'סטה של מס אחד ברור ושקוף, כדי שתהיה לנו האפשרות בפוטנציה לתפוס באיזשהו אומדן גס כמה כסף אנחנו משלשלים לפוליטיקאים כל יום? כדי שהאקט של מימון הממשלה ייעשה בבירור על ידי העלאת שיעור המסים ולא בתירוצים שונים ומשונים כגון הצלת כדור הארץ, שיפור בריאות התושבים או תמיכה ביצוא? אך שיעור המס האחיד יהיה כה אימתני עד שלאף פוליטיקאי לא יהיה האומץ להציגו לציבור. הרבה יותר פשוט לאכוף עוד כמה דו"חות חניה.

פטרנאליזם הוא האמונה שהמדינה יודעת יותר טוב מהאזרח מה טוב בשבילו, מה כדאי שיעשה ולא יעשה, ואיך הוא צריך להוציא את כספו. ההתנשאות הזאת לא רק שלא עובדת בפועל, היא גם נוטלת מהאזרח את הזכות הבסיסית ביותר של האדם, את חופש הבחירה. אם נחקור את פעילות המדינה, נמצא שמחציתה מתמקדת במעשים אבהיים.

נניח לשם הדיון שרצוי שהמדינה תעביר תשלומים בין המעמדים, ושזה כבר מתבצע בפועל בצורה המקסימלית שניתן. למשל נטיל מיסוי בשיעור 15% על ההכנסות וכל משפחה תקבל צ'ק חודשי בסכום היסטרי של 3,500 ש"ח. משמעות הדבר שרק מי שמרוויח מעל 25,000 בחודש יהיה חייב במס הזה. כל אזרח עני יקבל את מקסימום הסיוע שהמדינה יכולה לתת. נותרה השאלה האם המדינה צריכה להגיד לאזרח הזה איך להשתמש בכסף שלו וכיצד לנהל את חייו. אני טוען שלא.

ניקח לדוגמה בריאות. כיון שכבר ביצענו את תשלומי ההעברה, כדי שהמדינה תטפל בבריאות האזרח היא תצטרך לדרוש תשלום עבור כל שירות שהיא מספקת. בשוק חופשי, האזרח ישלם לרופאים הפרטיים שלו, וישלם עבור הטיפולים והתרופות שהוא רואה לנכון בהתחשב בהמלצות הרופאים. תחת מדיניות פטרנאליסטית, המדינה תגבה מהאזרח סכום דומה ויחליט עבור האזרח אילו רופאים מותר לו לראות, ולאילו טיפולים ותרופות תהיה לו גישה.

אם נחליט לא להאציל את ההחלטות האישיות ביותר שלנו לפוליטיקאים, המדינה תצטרך לבטל את משרד החינוך, משרד הבריאות, רשויות המכס, הביטוח הלאומי, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד המדע, התרבות, והספורט, מערכת ההשכלה הגבוהה, משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, ומשרד התיירות ורוב החברות הממשלתיות כמו דואר ישראל ומכון התקנים. לפי חישובים גסים שעשיתי חסכנו כחצי מתקציב המדינה, וחשוב מזה, חתכנו את גודל הממשלה. אני לא רואה טיעון נגד התוכנית הזאת שלא קובעת שהמדינה יודעת יותר טוב ממך איך להוציא את הכסף שלך.

בגלל שני יצרני ברזל לא יעילים שרוצים להמשיך לגבות מחירים לא הגיוניים, כל אזרחי המדינה יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף על דיור. המדינה משתמשת במונופול בכח אלים כדי לקחת מצרכני הברזל ולתת לשני אוליגרכים. מישהו רוצה להסביר לי איך זה שונה ממאפיה סיציליאנית?

הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, ראובן פסח, החליט להגן על יצרני הברזל בישראל מפני יבוא הברזל המתרחב ולהטיל ערובה זמנית בגובה 133 דולר (כ-530 שקל) על כל טונה של ברזל מיובא…

הערובה הזמנית הוטלה בעקבות פנייתן לממונה של שתי יצרניות ישראליות של ברזל מצולע, חוד אסף ויהודה פלדות, לפני שלושה חודשים. החברות טענו, באמצעות עורך הדין גיל נדל והכלכלן ערן הורוביץ, שגידול ביבוא הברזל עלול לגרום נזק חמור לתעשייה המקומית, וכי התערבות הממונה נדרשת כדי להגן על התעשייה המקומית מסכנה קיומית.

התמ"ת מייקר המס על ברזל

עדכון: הסקנדל הגיע לאוזני מערכת הארץ: מאמר המערכת | הולכים אחורה.

כל זאת לא מנע משני מפעלי ברזל ללחוץ על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיחזיר ויטיל היטלי יבוא על ברזל. המשרד נענה, והטיל לאחרונה ערובה זמנית בשיעור של 133 דולר על כל טונה ברזל מיובא, במטרה הישנה נושנה: "הגנה על התוצרת המקומית"…

אך יש קבוצה גדולה שקולה לא נשמע: הזוגות הצעירים, שדירתם תתייקר באלפי שקלים בשל עליית מחיר הברזל. גם ענף התשתיות יסבול בשל התייקרות בנייתם של מסילות ברזל, גשרים ומבנים, פגיעה בצמיחה במובן הרחב.

שוב מעבירה המדינה תשלומים מהאזרחים לתעשיינים העשירים:

הגיעו שר האוצר יו"ר לשכת התיאום של האיגודים הכלכליים ונשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, להסכם, בדבר ההטבות שיקבל המגזר העסקי כדי לעודד את הצמיחה במשק. מדובר על הטבות בגובה של כ-2.5 מיליארד שקל.

הבנות בין ברוש לשר האוצר

אבל זה בסדר. כשהעשירים לוקחים מאיתנו כסף זה לטובתינו. נכון?

יש נטייה להשוות בין פוליטיקאים לאנשי עסקים ולשאול את השאלה האם אנחנו מעדיפים שהכוח יהיה בידי נבחרי ציבור או בידי אנשי עסקים פרטיים. אבל למנהל עסק אין ריבונות, הוא כפוף תמיד לרצון הצרכנים שלו. ברגע שיפסיק למלא בצורה הטובה והיעילה ביותר אחר משאלותם, הם ירוצו למתחריו והוא יפסיד את הונו.

הפוליטיקאי איננו נשלט באופן הזה. שלא כמו בעל העסק שריצוי לקוחותיו נמדד ברווחיו, את הצלחתו של הפוליטיקאי בריצוי בוחריו לא ניתן למדוד. גם אם ייבחר שוב, אין זה אומר שפעולותיו הטיבו עם הבוחרים, כיון שגם הבוחרים אינם מסוגלים למדוד את השפעת פעולותיו.

לכן לפוליטיקאי יש חופש פעולה נרחב לבצע את זממו בלי שאף אחד ישים לב, ואין מנגנון יעיל לריסון הנזק שהוא גורם לחברה. במדינה בה חוקי היסוד אינם נלקחים ברצינות, הנזק שהפוליטיקאי יכול להמיט על אזרחי המדינה הוא בלתי מוגבל.

האזרח הבודד דוגל בשוויון תחת החוק. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים", "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כולנו בני אדם, ואיננו רוצים שהריבון יבדיל בין אדם לאדם. איננו רוצים חוק אחד לקבוצה אחת וחוק אחר לקבוצה אחרת, אלא מערכת חוקים אחת לכלל האזרחים. אך המחוקק הישראלי שואף פעמים רבות לשוויון אחר, לא שוויון תחת החוק אלא היפוכו, שוויון תוצאות.

כיון שבני האדם שונים בכשרונותיהם ובתשוקתם, שוויון תחת החוק בהכרח יוביל לתוצאות שונות עבור אנשים שונים. רק אפליה של קבוצה אחת מול קבוצה אחרת תטה את התוצאות. המחוקק הישראלי קבע שאדם המכונה עובד איננו שווה תחת החוק לאדם שאינו מכונה עובד. חוקי החוזים תופסים עבור כולם, אך לא עבור העובדים. וכיון שהמחוקק מפלה את העובד, הוא מפלה גם את המעביד ונוטל ממנו זכיויות קניין בסיסיות. המחוקק מוציא את שני המעמדים האלו אל מחוץ ליסודות הברורים של המשפט הליבראלי, בהם לכל אחד הזכות להתקשר כרצונו עם בן אדם אחר כל עוד הם אינם פוגעים בצד שלישי.

במקום להתמקד בליבה של החוק הליברלי והלבטיח זכויות קניין ועמידה בחוזים, המחוקק הישראלי טרוד באלפי הסתייגויות שמטרתן להפלות בין אדם לאדם. לעובד ציבור דין אחד, לבעל מסעדה דין אחר. ככל שהוא מוסיף בפרטים, כך הוא מטשטש את העיקר, ומתרחק מאידיאל לפיו כל אזרח יוכל להבין את כללי המשחק ולהתקשר עם חבריו על בסיס רצוני ושוויוני.

ראשי לשכת הספנות נפגשו עם שר התחבורה, ומה היה חשוב להם לדרוש?

נציגי הלשכה העלו תביעתם לרישוי חובה של סוכני אוניות, זאת, לדבריהם, עקב המצב הבלתי נסבל כיום בו כל גורם ללא כל הכשרה יכול לשמש כסוכן אוניות ללא מגבלה כלשהי.

מדוע המצב בו כל גורם יוכל לשמש כסוכן אוניות הוא "בלתי נסבל"? כי זה מביא לתחרות עזה שמורידה מחירים ומשפרת את רמת השירות. זה פוגע לחבר'ה האלה ברווחים אבל זה מטיב עם הצרכן הישראלי ועם היצואנים ובסה"כ מעשירה את כולנו.

כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. — חוק יסוד: חופש העיסוק

כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.

תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.