תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?
יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.
אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.
אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.
התשובה לשאלה "איך מורידים טיל?" היא לא: "תהרוג 500 פלסטינים ותגייס מילואים".
סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס"ז)
6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, "סכום ההוצאה הממשלתית" – סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.
חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992
החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.
אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.
אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.
"But, after all, it is the leaders of the country who determine the policy and it is always a simple matter to drag the people along, whether it is a democracy or a fascist dictatorship or a Parliament or a Communist dictatorship."
"…the people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked and denounce the pacifists for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same way in any country."
Hermann Göring [via Bryan Caplan]
Refuse to be terrorized, people.
Bruce Schneier
רעיון מעניין מתגלגל בימים האחרונים בבלוגים הכלכליים. הרעיון, של בן אדם עם כשרון מופרז בשם ברוס בואנו דה מסקיטה (Bruce Bueno de Mesquita), הוא לחלק את ההכנסות של התיירות של ישראל והפלסטינאים לפי גודל האוכלוסיה של שני העמים. כיון שהתיירות מושפעת מרמת האלימות באזור, יהיה לשני הצדדים אינטרס כספי למנוע התפרצויות.
In my view, it is a mistake to look for strategies that build mutual trust because it ain’t going to happen. Neither side has any reason to trust the other, for good reason…
I would suggest that all tourist revenue be [divided by] a fixed formula based on the current population of the region, which is roughly 40 percent Palestinian, 60 percent Israeli. The money would go automatically to each side. Now, when there is violence, tourists don’t come. So the tourist revenue is automatically responsive to the level of violence on either side for both sides. You have an accounting firm that both sides agree to, you let the U.N. do it, whatever. It’s completely self-enforcing, it requires no cooperation except the initial agreement by the Israelis that they are going to turn this part of the revenue over, on a fixed formula based on population, to some international agency, and that’s that.
Bruce Bueno de Mesquita [via]
הוא גם אומר:
If you liberate people from the constraint of having to satisfy other people in order to advance themselves, people don’t do good things.
מצד שני, כשאנשים כן צריכים לסחור עם אנשים אחרים כדי להתקדם, הם שלווים להפליא.
He is willing to embrace any issue, however idiotic, that will get him votes, and he is willing to sacrifice any principle, however sound, that will lose them for him. I do not describe the democratic politician at his inordinate worst; I describe him as he is encountered in the full sunshine of normalcy.
H.L. Mencken, The Politician Under Democracy [via]
The Welfare State supposedly redistributes income and reduces poverty. In fact, I believe that the Welfare State redistributes poverty and reduces income.
Bleeding-Heart Libertarianism, Arnold Kling, TCS Daily
כל כך קולע, שזה כואב:
Politics is the art of looking for trouble, finding it, misdiagnosing it, and then misapplying the wrong remedies.
Groucho Marx [via Economics and Liberty]
עיתון האקונומיסט זוכר את צ'ה גווארה:
Rather than a Christian romantic, Guevara was a ruthless and dogmatic Marxist, who stood not for liberation but for a new tyranny. In the Sierra Maestra, he shot those suspected of treachery; in victory, Mr Castro placed him in charge of the firing squads that executed “counter-revolutionaries”; as minister of industries, Guevara advocated expropriation down to the last farm and shop. His exhortation to guerrilla warfare, irrespective of political circumstance, lured thousands of idealistic Latin Americans to their deaths, helped to create brutal dictatorships and delayed the achievement of democracy.
…
As Jorge Castañeda, one of Guevara's biographers, notes, Che's lingering influence has retarded the emergence of a modern, democratic left in parts of Latin America. Sadly, most of those who buy the T-shirt neither know nor care.
The Economist, 13 Oct 2007
