אני כל הזמן יורד על הממשלה. אבל האמת, יש לה חיים די קשים במדינה הזאת. היחסים בין הממשלה לאזרחים מזכירים יחסים בין פרחה מפונקת לחבר הפראייר שלה.

חבר: "מתוקה שלי, הבאתי לך משהו מיוחד."
פרחה: "מאמי, איזה מתוק אתה? מה הבאת לי?"
ח: "תפתחי."
פ: "וואי וואי וואי, ירידה באבטלה. יו, כמה זמן אני כבר מבקשת את זה. איזה יופי…רגע, זה לא הירידה באבטלה שאני אוהבת."
ח: "מה זת'מרת, הורדתי לך אבטלה מ-11% ל-7.6%! בובה, גם לצרפת אין שיעור אבטלה נמוך כזה!"
פ: "איכככסה! אני רציתי ג'ובים לעובדי ההסתדרות, ומה הבאת לי? כולה כמה משרות חלקיות לעובדי קבלן. לא רוצה את זה, קח את זה בחזרה ועוף לי מהפנים! אתה מגעיל אותי!"

פרחה: "תגיד, נשמה, חינכת את הילדים שלי היום?"
ח: "בטח, הרגע לקחתי אותם לבית הספר."
פ: "לג'יפה הזאת אתה קורא בית ספר? חביבי, המורים האלה לא עושים עליי רושם. ואם עוד פעם אחת אני יצטרך להכין להם ארוחת צהריים לבית הספר לא יודעת מה אני יעשה. תקשיב לי טוב, יא חתיכת זבל. אתה תמצא להם בית ספר נורמלי עם ארוחות חמות או שלא תחשוב אפילו לחזור הביתה."
ח: "סוכריה שלי, אני מוציא יותר על חינוך מכולם. הוצאתי 8.5% מהתוצר שלי על הילדים שלך. באירופה מוציאים רק 5.5%."
פ: "נראה לך שזה מעניין אותי?"
ח: "אולי אם לא היו לך כ"כ הרבה ילדים היה לי כסף להשקיע בהם יותר. אני לא יכול לעמוד בזה."
פ: "לא מאמינה מה אמרת לי עכשיו! הילדים שלי הם העתיד של המדינה הזאת, ואתה לא תשקיע בהם? מה כבר אני מבקשת ממך? סך הכל חינוך לילדים שלי. אני חושבת שזה לפחות מגיע לי."
ח: "טוב, בסדר חמודה. אל תתרגזי, אני כבר אמצא איך להוציא עוד כסף. ניכנס לעוד קצת מינוס, לא קרה כלום."

אחרי כל הויכוחים והדיונים, ההבדל בין סוציאל-דמוקרטיה וליברטריאניזם מסתכם בשאלה אחת פשוטה:

מי יחליט עבורך?

תשובת הליברטריאניזם פשוטה. כל ההחלטות תבואנה מהאזרח, כל האחריות תיפול עליו, כל תוצרתו תשאר שלו.

תשובת הסוציאל-דמוקרטיה מורכבת הרבה יותר. לפי שיטה זו, פעם ההחלטה בידי האזרח, פעם ההחלטה בידי השלטון. איזה פרי תוכל היום? ההחלטה בידך. כמה כסף תתרום לצדקה ולאלו ארגוני צדקה תתרום? ההחלטה בידי השלטון. האם עדיף לקנות טלוויזיה צבעונית או שחור-לבן? אתה תחליט, אבל הממשלה תמליץ בחום על השחור-לבן, שהרי על טלוויזיות צבעוניות יש מס קניה ברמה של 15%. לאיזה מין בית ספר תשלח את הילדים, כמה תוציא על הלימודים, ומה ילמדו? המדינה תחליט.

נשאל את השאלה, מי יחליט מי יחליט? במדינת ישראל אין חוקה, ולכן התשובה הסופית לשאלה זאת היא תמיד: המדינה תחליט.

מסתבר שהעמקת פערים חברתיים אינה פוגעת באושר:

The GSS shows that in 1972, 30 percent of the population said that they were “very happy” with their lives; in 1982, 31 percent; in 1993, 32 percent; in 2004, 31 percent. In other words, no significant change in reported happiness occurred — even as income inequality increased by nearly half. Happiness levels have certainly shown some fluctuations over the last three decades, but income inequality explains none of them.

מצד שני, ההרגשה שאפשר לשפר את המצב הכלכלי, כן תורמת לאושר:

But happiness does rise if people believe that their families have a chance of improving their standard of living. That belief is worth 12 percentage points in the likelihood of being "very happy." The GSS asked respondents, "The way things are in America, people like me and my family have a good chance of improving our standard of living — do you agree or disagree?" Those who agreed were 44 percent more likely than those who disagreed to say that they were "very happy," 40 percent less likely to say that they felt "no good at all" at times, and 20 percent less likely to say that they felt like failures. In other words, those who don’t believe in economic mobility — for themselves or for others — are not as happy as those who do.

What Really Buys Happiness? [via Marginal Revolution]

חוף אילת שייך לכולנו. מה לעשות, גם מי הביוב של אילת שייכים לכולנו. אז מי הביוב התערבבו בים סוף ועכשיו יש לנו חוף מזוהם ששייך — לכולנו.

כמובן, בגלל שזה הכל משלנו, אי אפשר להאשים אנשים ספציפיים. זה פשוט אי-נעימות שנצטרך לעבור ביחד. וכך בדיוק העיתונים מציגים את זה. "זרימת מי ביוב זיהמה את כל רצועת החוף של העיר", כותב ידיעות. רק בפיסקה השלישית נזכרים להודיע לנו שהמזהם הסידרתי הוא המדינה, או במקרה הזה, עיריית אילת.

אולי אם החופים באמת היו שייכים לאנשים פרטיים, הם היו דואגים להם. אולי הם היו לוקחים קצת אחריות. ואולי אם מי הביוב היו שייכים לחברה פרטית, חברה שאפשר לתבוע, גם היא הייתה לוקחת קצת אחריות. אבל זה לא המצב, ואף אחד לא ייתבע, ואף אחד לא ייקנס, ואף אחד לא ילך הביתה. כי כאשר החוף שייך לכולם, אין אחד שייקח אחריות.

נמאס לי לשמוע כל הזמן על הפרטת המדינה, כאשר אף אחד לא טורח לדבר על המגזר החשוב ביותר לרווחת המדינה, מגזר שנשאר פרוץ לכוחות האפלים של השוק החופשי. לכן אני מביא כאן הצעת חוק פרטית שתתקן את העוול. אני מקוה לשמוע הערות לפני שאני מגיש אותה לכנסת.

דברי הסבר

זה כמה שנים אנו ערים לתהליך של הפרטה מתמשכת בו ממשלת ישראל מתנערת מחובתה לדאוג לאזרחיה. חוק זה בא להפוך את סדר הדברים, ולהלאים דווקא את המשק החיוני ביותר במדינה, משק שהינו חשוב מדי בכדי להשאירו לכוחות השוק.

משק המזון הינו עמוד השידרה של המדינה. למרות חשיבותם של מערכת הבריאות, חברת החשמל ומשרדי הרווחה, שרותים אלו נחוצים פחות מהמזון, שבלעדיו משפחה אינה יכולה להתקיים אף ימים ספורים. משק הבית הממוצע בישראל מוציא כ-1,850 ש"ח על מזון בכל חודש, כאשר גם החמישון התחתון מוציא 1,550 ש"ח לחודש. בחמישון התחתון כרבע מהוצאות בית האב מופנות לסעיף המזון, יותר מאשר לכל סעיף אחר.

חנויות ה-"סופר" הגדולות מונעות משיקולי רווח והפסד ואינן מתחשבות בהכנסות האזרח שחפץ לקנות מזון עבור משפחתו. יתר על כן, ריבוי החברות בתחום גורם לבזבוז משאבים והדבר מייקר את מחירי המזון. בנוסף, כולנו עדים לבעיות חמורות כגון השמנת יתר ורמות גבוהות של כולסטרול בדם שמתפשטות בחברה הישראלית. אלו בעיות שנובעות מתזונה לא נכונה. החוק המוצע כאן יטפל גם בבעיות אלה.

חוק מצרכי המזון

הגדרות

"מזון" – כל מצרך, זולת סמים או מים, המשמש מזון או משקה לאדם, וכל מצרך שבדרך כלל נותנים אותו במזון אדם או משתמשים בו להרכבתו או להכנתו, לרבות חמרים נותני טעם ותבלינים.

מוסדות

1. מוקם בזה "משרד המזון", בראשו יעמוד שר המזון.

2. מוקמת בזה מנהלת תזונה לאומית באחריות משרד האוצר. מנהלה זאת תגבה אגרה חודשית מכל בית אב על פי רמת ההכנסה של הגרים בו. אגרה זאת תממן את הוצאות הספקת סל המזון.

3. (א) מוקמת בזה מועצה לתזונה נכונה (להלן – מועצת התזונה).
(ב) שר המזון יהיה יושב ראש מועצת התזונה; השר רשאי למנות את המנהל לממלא מקום דרך כלל, או למנות חבר מועצת המזון לממלא מקום לענין מסוים.

4. (א) מספר חברי מועצת התזונה ובכלל זה היושב ראש יהיה 19 והם -
(1) שר המזון וארבעה חברים שימנה שר המזון מקרב עובדי משרד המזון;
(2) שני חברים שתמנה מועצת הרבנות הראשית מקרב עובדי הרבנות הראשית לישראל;
(3) שלושה מומחים מתחומי הרפואה, המינהל, הכלכלה, האתיקה הרפואית ומדעי החברה שימנה שר המזון;
(4) שלושה תזונאים מוסמכים שימנה שר המזון;
(5) נציג אחד של הדיקנים של בתי הספר לרפואה המוכרים בישראל;
(6) ראש אגף הלוגיסטיקה, הרפואה והמרכזים בצבא-הגנה-לישראל או נציגו;
(7) חבר מקרב עובדי משרד העבודה והרווחה שימנה שר העבודה והרווחה;
(8) חבר אחד שימנה שר האוצר מקרב עובדי משרד האוצר;
(9) חבר אחד שימנה שר המשפטים מקרב עובדי משרד המשפטים;
(10) הממונה על התקינה במשרד התעשייה המסחר, והתעסוקה או נציגו.

(ב) מועצת המזון תחבר רשימה של 1,500 מצרכי מזון הנחוצים לתזונה הנכונה של החברה הישראלית. הכללתו של מצרך ברשימה זו תבוא משיקולים של ערך תזונתי, עלות המצרך, ותאימותו לתרבות האכילה של ישראל.

(ג) עבור כל מצרך ברשימה, תקבע המועצה את מחיר המצרך שישולם לחנויות על ידי מנהלת המזון בגין הספקת המצרך.

(ד) מזון שאין לו תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית או מטעם ארגון אחר שאישרה הרבנות הראשית, לא יוכלל ברשימה.

(ה) מזון שאין לו אישור תקן ישראלי מאת מכון התקנים הישראלי לא יוכלל ברשימה.

תקינה

5. (א) יבוא או שיווק של מוצר מזון שאין לו אישור תקן ישראלי ממכון התקנים תחשב כעבירה על צו יבוא חופשי, התשס"ו – 2006.
(ב) מכון התקנים הישראלי יחבר תקנים חדשים למוצרי מזון, שיבטיחו רמות נאותות של איכות, תזונה נכונה, וטריות.

חלוקה

6. (א) כל אזרח יהיה רשאי להיפגש עם פקיד תזונה בסניף משרד המזון הקרוב לביתו. בפגישה, יתייעץ האזרח עם פקיד התזונה לגבי צרכי משפחתו. פקיד התזונה יפיק עבור האזרח תפריט קניות שבועי מתוך סל המזון שאישרה מועצת התזונה.

(ב) אזרח שבידו תפריט קניות יגש לחנות הקרובה אליו ויבחר את המוצרים אשר מופיעים בתפריט. החנות תקלוט את התפריט ויעביר לאזרח את מוצרי המזון ללא כל תשלום. על החנות לוודא, ע"פ תעודה מזהה של מבקש המצרכים, שתפריט הקניות אכן שייך לאותו הצרכן.

(ג) חנות שקלטה תפריטי קניות, תעבירם בצירוף חשבוניות המס למנהלת התזונה לצורך הפקת החזר כספי עבור המצרכים שנמכרו, בכפוף למחירם כפי שקבעה מועצת התזונה.

(ד) מי שמוסר או מוכר תפריט קניות לאדם אחר או מי שעושה שימוש בתפריט קניות שאינו שלו — דינו מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 (א) (2) לחוק העונשין.

בישראל מתנהל, לכאורה, מאבק בין תפיסת עולם סוציאליסטית לקפיטליסטית. ויכוח בין צורך בממשלה גדולה ומדינת רווחה לבין ממשלה קטנה וסקטור פרטי גדול. האמנם זה הויכוח שצריך להתנהל? סוציאליזם או קפיטליזם הן שאלות לא רלונטיות בהקשר הישראלי הייחודי. והסיבה? שבישראל "המקרובים" השתלטו על כל חלקה טובה.

ישראל היא דמוקרטיה שיבטית שדאגה למספר סקטורים מצומצם על חשבון כלל האזרחים. ראשית יש את 800,000 עובדי השירות הציבורי עם עלות תקציבית של כ-90 מיליארד בשנה ועם פנסיה תקציבית גרעונית של כ-400 מיליארד. שנית, יש את עובדי המונופולים ושאר התעשיות שעושקות את הציבור כל יום במקורות, בחשמל, בנמלים, ברשות השידור, בשדות התעופה, במלט, בבנקים בתקשורת, ביבוא רכב ובמה לא?

ושלא נדבר על כך שהמדינה שמרה על 93% מהאדמות בבעלותה על מנת להטיב עם מקורבים שהפכו ברבות הימים לאוליגרכיה המקומית. כך שהדיון בישראל על "מדינת רווחה" הוא עקר עד שלא יופנם מי באמת נהנה מהחגיגה ומי משלם עליה.

הטוקבקיסט הורודטוס בתגובה לכתבה של גיא רולניק
מדוע ירדו מכאן 25 אלף מהנדסים

עוד פוסט זועם וקולע מהג'וקים על חברת החשמל :

לכבוד חברת החשמל שלום, אתם חושבים שאנחנו באמת טיפשים? לא נמאס לכם שכל המדינה שונאת אתכם על ההטבות של הוועד עד שאפילו גדולי הסוציאליסטים בארץ מטיפים להפרטה כי להתייעלות אתם כנראה מתנגדים באופן נחרץ.

מקס זועם, ואנחנו זועמים איתו. כולנו יודעים שהממשלה לא מתפקדת, אבל חשוב עדיין להגיד את זה בקול רם, ומקס יודע לעשות את העבודה:

הגיע הזמן להחזיר את הבושה לחיי המושחתים, ואת הגאווה ללחיי מי שעושים את עבודתם כהלכה.

למרות שהפונקציונרים של חוות הגמלים המזרח תיכונית המכונה "ישראל" אף פעם לא הצטיינו ביושר ונקיון כפיים ששווה להרחיב עליהם את הדיבור, מקס הזועם, ואתו כנראה כל השאר, מתגעגע לימים הטובים ההם.

אם מנחם בגין היה רץ בבחירות היום, למשל, מקס הזועם היה מצביע בשבילו, ולוא רק משום שהיתה לו היושרה להסתגר בביתו ולשקוע בדיכאון בעקבות פשלות לבנון הראשונה ומותם המיותר של חיילים רבים.

איפה הוא ואיפה אולמרט, שהקריב ביודעין עשרות חיילים בשביל לצאת יפה בעיתונות מהכישלון הקולוסאלי שאותו יזם תוך שעה וחצי.

בתגובות לזעם, הציעו להקים דמוקרטיה ישירה — אולי התנועה הזאת תצבור תנופה. מה שברור, שהממשלה הצליח סוף סוף להרגיז את הבלוגרים. לא שהיו חסרים פוסטים בגנות הממשלה עד עכשיו, אבל מה שקורה פה זה שונה.

עכשיו אנחנו מתמקדים בנושא אחד, באמירה מטופשת אחת, ב-"החזרת הבושה ללחיי המשתמטים", ואנחנו מגיבים. ואנחנו בועטים. ואנחנו לא מרפים. וזאת אולי ההתחלה של כח חדש בנוף הפוליטי בישראל.

נראה שהמדינה המושלמת עבור הסוציאל דמוקרט היא ארגון צדקה עם צבא. הרי חשוב לו מאוד שהמדינה, ולא כל גוף אחר, תרכז את פעילות ההתרמה. ומדוע חשוב לסוציאל דמוקרט שהאחריות לצדקה תיפול על הממשלה? כי רק למדינה מותר להחזיק צבא, והשימוש בכח אלים הוא הכרחי לשיטה שלו. מי שלא רוצה לתת צדקה ליעדים הנקבעים, יילקח בכח מביתו וייזרק לכלא. אילולי הצורך בצבא, היה אפשר להניח את עשיית הצדקה למגזר הפרטי, שלו אין אפשרות לכפות את רצונו על האזרח.

כשאנחנו חושבים על ארגוני צדקה עם צבא צמוד, תמונות של החמאס והחיזבאללה ישר קופצות לנו לראש. מה שחסר לארגונים אלו היא המחויבות לחרויות, והאכיפה השוויונית והיעילה של החוק. אני מציע שנתרחק מהכפייה מלמעלה ונתרכז באכיפה יעילה של חוקים בסיסיים שבאמת נחוצים לחברה מתפקדת – חוקים שאוסרים על הפגיעה האלימה באדם אחר.

החוקה של ארצות הברית היא הצלחה מסחררת. בעקבות המסמך הגאוני הפכה ארצות הברית למודל לכל המדינות הדמוקרטיות שקיימות כיום. היא יצרה מדינה שנהייתה למעצמת-על טכנולוגית וכלכלית, וכל זה תוך שמירה הדוקה על חרויות אזרחיה. היו כשלונות, שערוריות ואסונות. אך השיטה הצליחה, במידה רבה, ללמוד מאלה ולשפר עצמה. אני לא מכיר שיטת ממשל מוצלחת יותר מאשר הדמוקרטיה הליברלית של מאה השנים האחרונות.

יש כאלה שמבקרים את השיטה, ובביקורת הזאת טמונה כוחה של השיטה. כך היא משפרת עצמה, וכך היא מווסתת את התמרמרות אזרחי המדינה. לכן, מבין כל החרויות שמעניקה החוקה (ובתוכה מגילת הזכויות), החשובה מכל היא חופש הביטוי. אנחנו צריכים לחשוד בכל הצעה שיש בה בכדי לפגוע בחופש הזה.

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the Government for a redress of grievances.

מגילת הזכויות של ארצות הברית

שיטת הדמוקרטיה הליברלית הטיבה כל כך עם העולם שעלינו להיזהר כשמישהו מציע לשנות אותה עד היסוד. שום שיטה עד היום לא הייתה טובה יותר, ורוב השיטות היו אומללות בהשוואה. מהסיבה הזאת אני חשדן לגבי ליברטריאניזם רדיקלית, ובמיוחד לגבי ליברטריאניזם-אנארכיסטית.

גם אם נסכים לתאוריות היפות, עדיין העולם מורכב מדי בשביל לחזות כיצד שיטה מוצעת תעבוד בפועל. היתרון המובהק של הדמוקרטיה הליברלית הוא שאנחנו יודעים שהיא עובדת היטב בהשוואה לשיטות האחרות שנוסו. אני חושש שפעמים רבות הליברטריאנים בטוחים יתר על המידה בטיעונים שלהם.

ליברטריאנים מצדדים בהפרטה של מוסדות החינוך. אני עדיין מגבש דעה בנושא ואני מתכוון לחזור לנושא הזה בפוסט נפרד על זכויות ילדים. הם יוצאים נגד רשויות רגולטוריות כמו מכון התקנים וה-FDA. אני בעד כל הצעה שתפרק את מת"י ואני די משוכנע שאזרחי ארצות הברית יהיו יותר בריאים ללא ה-Food and Drug Administration המגושמת. לדעתי הצורך ברגולציה באה בעיקר עקב כשלים שמקורם ברגולציה אחרת. יש חקיקה לפיקוח על עמלות הבנקים בגלל שאין תחרות בבנקאות בגלל שבנק ישראל אינו מאפשר הקמת בנקים חדשים.

ישנם ליברטריאנים שמבקשים לוותר על משטרה, על בתי משפט, על הצבא ואף על הממשלה והמחוקקים. יש להם טיעונים מחושבים והגיוניים, אך לא הייתי ממהר לוותר על הדברים האלו. אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה, וייתכן מאד שבוויתור על המדינה, נוותר על המנגנון הנפלא שמאפשר לנו לחיות בביטחה, בבריאות ובעושר חסרת תקדים.

אני מצדד בדיון נמרץ ורחב על שיפורים הדרגתיים בשיטת הממשל שלנו. כשאני מציע שינויים, אני שואב השראה רבה מהדיונים והרעיונות הליברטריאנים. אני אוהב את פשטות התאוריה הליברטריאנית בהשוואה לסרבול שאנו רואים כל יום בועדות הכנסת. הליברטריאנים לא מפסיקים להזכיר לנו שהממשלה לוקחת מאיתנו כסף, רכוש וחרויות בכוח הזרוע, והתזכורות האלה נחוצות ביותר. אני, כמו הליברטריאנים, דוגל בחרויות, בצמצום המגזר הציבורי, בביטול פשעים נטולי קרבנות ובהקטנת עול המיסים. אני לא סומך על הממשלה ואני פסימי לגבי האפשרות שיכולה לקום ממשלה שתטפל בסוגיות סבוכות בצורה טובה יותר מהשוק החופשי. בסך הכל, חשיפה לרעיונות המרכזיים של הליברטריאנים לא תזיק למדינה הזאת.