כשהאזרח הבודד משלם מחירים מופקעים, למי הכסף הזה מגיע בסופו של דבר? ושלא יהיה ספק, הכתובת היא תמיד בן אדם. כשאתה קונה אוטו, הכסף לא הולך לפלדה — לפלדה אין מה לעשות עם כסף. הוא הולך לאנשים: לכורה, למנהל, למשקיע.

דיברנו על העלאת מחירים עקב מסים ועקב רגולציה. המסים הולכים ישירות לאוצר המדינה, שם הם מחולקים ל-200,000 עובדי ציבור, לחיילי צה"ל, ולחברות שמספקות מוצרים ושרותים עבור הממשלה (או יותר נכון, למשקיעים ולעובדים של אותן חברות). כשליש מהתקציב הולך למלווים שקנו בעבר אגרות חוב של המדינה. חלק אחר הולך לעובדי החברות הממשלתיות, ולמשקיעים ולעובדים של חברות ענק שמקבלים הטבות ישירות מהמדינה. וחלק הולך לאזרחים שונים שמקבלים קצבאות מהמדינה (כ-20% מהתקציב הרחב). (אך כיון שאותם אנשים משלמים מסים הגלומים במחירים של המוצרים שהם קונים, הכסף שהם מקבלים מהמדינה נטו הוא הרבה יותר קטן).

ומה עם הכסף שהרגולציה עולה לנו, כסף שברובו לא מופיע בתקציב המדינה? חלק ממנו הולך לעובדי משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות בצורת אגרות, קנסות ועמלות. חלק אחר הולך לעורכי דין ולשופטים. כיון שהחברות הגדולות והמקושרות זוכות לתחרות ירודה, הן מצליחות להעלות מחירים מעל לעלות השולית של המוצר או השירות ולקטוף רווחים נאים במיוחד. הכסף הזה הולך למשקיעים, לבעלים, לחברי ועדי העובדים ולעובדים בחברות.

אז כן, אנחנו פראיירים, אבל מה שחשוב להבין הוא שהכסף לא הולך "למדינה" או "לכולנו". הכסף הולך לאנשים ספציפיים, שלרובם יש קשרים טובים מאד עם הממסד. הכסף הולך ברובו לאנשים שמשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק. האנשים האלו רוצים עוד, והם לא יהססו להשתמש בכוח של המדינה לקחת עוד. הגדלת תקציב המדינה תתרום לרווחת האנשים האלו, היא לא תתרום בהכרח לרווחת האזרח הבודד.

תל אביב מככבת במקום ה-14 בערים הכי יקרות בעולם. היא יותר יקרה מניו יורק, הלסינקי, ואמסטרדאם. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר מפי שתיים למכוניות שלנו, אבל גם אוכל וביגוד עולים לנו ביוקר. השכר בארץ הרבה יותר נמוך מהמדינות המערביות, אז למה המחירים פה כל כך גבוהים?

יש שתי סיבות: מיסוי, ורגולציה. שיטת המיסוי בארץ בנויה על ייקור המחירים. רק 27% מהמסים שאנחנו משלמים הם מסים ישירים על שכירים. שאר המסים הם מיסים עקיפים שמוטלים על עסקים. כיוון שהעסקים יישרדו רק אם יכסו על ההוצאות שלהם, כל המסים האלו מגולגלים לצרכן במחירים גבוהים יותר. 73 אחוזים מכספי המדינה מגיעים מהמחירים שאנחנו משלמים כל יום, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

הסיבה השנייה למחירים המופקעים היא הרגולציה האינסופית. ערימת החוקים הקטנים האלו שמסדירים את הפרטים הקטנים ביותר בניהול עסק מייקרים את ניהול העסק. בעל העסק חייב לבזבז שעות רבות על מילוי טפסים, וקבלת אישורים. הוא מתחייב לקנות ציוד יקר ערך שבד"כ אינו תורם לעסק שלו. הוא נדרש לשלם עמלות גבוהות לגופים כמו מכון התקנים ומשרד הבריאות.

אבל אולי חמור אף יותר, הפיקוח ההדוק חוסם את כניסתם של עסקים קטנים שאינם מצליחים להתמודד עם כל הביורוקרטיה, שאין להם כוח פוליטי להטיב עם הרגולטורים, ושאינם יכולים להרשות לעצמם צוותים של עורכי דין. לפעמים הרגולציה מקימה במפורש מונופולים וקרטלים (ע"ע: בנקים, חברת החשמל, טלויזיה בכבלים, טלפונים סלולריים, יבואני רכב). כל זה מחסל את התחרות, ומאפשר לחברות הענק להעלות את המחירים שלהם.

אז מי שחושב שהעשירים מממנים את ההוצאות הענקיות של הממשלה, שיבדוק שוב את תגי המחיר בקניון.

התשובה לשאלה "איך מורידים טיל?" היא לא: "תהרוג 500 פלסטינים ותגייס מילואים".

סכום ההוצאה הממשלתית בשנים 2007 ואילך (תיקון התשס"ז)

6א. סכום ההוצאה הממשלתית בכל אחת משנות התקציב 2007 ואילך לא יעלה בשיעור העולה על 1.7% ביחס לסכום ההוצאה מממשלתית בשנה שקדמה לה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובלבד שסכום ההוצאה כאמור לא יגרום לחריגה משיעור הגירעון שנקבע לאותה שנה לפי הוראות חוק זה; לענין זה, "סכום ההוצאה הממשלתית" – סכום ההוצאה הממשלתית, נטו, לפי הקבוע בחוק תקציב שנתי, לרבות מתן אשראי, ולמעט החזר חובות קרן בלבד שאינו החזר חובות כאמור למוסד לביטוח לאומי.

חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב-1992

החוק הזה נראה תמים למדי, אך הכוח שלו עצום. הנתון החשוב ביותר ביחסי הכוחות בין הממשל לאזרח הוא גודל תקציב המדינה, וחוק זה קובע שהסכום יגדל בלא יותר מ-1.7 אחוזים כל שנה. כיוון שקצב הצמיחה של המשק בשנים האחרונות היה באזור החמישה אחוזים, זה אומר שהנטל של הממשלה על האזרח יקטן בצורה משמעותית כל שנה בשנה, כל עוד נמשיך בקצב צמיחה כזאת.

אם נמשיך בקצב צמיחה כזו, לממשלה תהיה עודף הכנסות מדי שנה שהיא לא תוכל להשתמש בו אלא להקטנת החוב הלאומי. לכן, בלית ברירה היא תצטרך גם לצמצם את החוב הלאומי העצום וגם להתחיל להוריד מסים. זה כמובן יוביל לשיפור הכלכלה, לצמיחה גבוהה יותר וחוזר חלילה.

אם צריך להילחם על שמירת חוק אחד בספר החוקים, זה החוק. אסור לתת לפוליטיקאים לכרסם בו.

למי שחושב שעבירת "העלבת עובד ציבור" מפחידה רק בתאוריה, יהונתן קלינגר מספר לנו על כתב האישום נגד משה הלוי:

פרקליטות המדינה החליטה להגיש כתב אישום נגד משה הלוי (הלמו) לאחר שזה פרסם קריקטורה המציגה את מפכ"ל המשטרה במדים נאצים באתרו (לקריאת כתב האישום). עצם ההחלטה להגיש כתב אישום ולטפל בנושא במישור הפלילי ולא במישור האזרחי היא בעייתית משהו, במיוחד כשהדבר נעשה זמן כה רב אחרי שהפרשה התפוצצה וכאשר הלמו עצמו הסביר כי הוא בסך הכל עשה את הדבר בצורה סאטירית. אבל חופש הביטוי מדיר רגליו בישראל לעבירה המיותרת של 'העלבת עובד ציבור'.

"But, after all, it is the leaders of the country who determine the policy and it is always a simple matter to drag the people along, whether it is a democracy or a fascist dictatorship or a Parliament or a Communist dictatorship."

"…the people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked and denounce the pacifists for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same way in any country."

Hermann Göring [via Bryan Caplan]

Refuse to be terrorized, people.

Bruce Schneier

בכתבה מצויינת בקפיטליסט היומי, כותב אסף הדני על הפיקוח על הבנקים בישראל, שמטרתו לשמור על קומץ הבנקים הקיימים:

לפני כשבועיים לערך פרסמו הבנקים הגדולים בישראל את רווחיהם. לא מפתיע היה לגלות כי סכומים גדולים הצטברו בקופותיהם. בישראל פועלים עשרות בנקים, אולם רובם ככולם מאוגדים תחת חמישה קונגלומרטים עיקריים, באופן כזה ששתי קבוצות בנקים גדלות מחזיקות יותר משישים אחוזים מנתח השוק (פועלים ולאומי) ושלוש קבוצות שולטות ביותר משמונים אחוזים (ביחד עם בנק דיסקונט). הבנק האחרון שהוקם ונכנס לשוק היה בנק ירושלים בשנת 1963. מדוע שוק זה קופא על שמריו? מדוע ישנן רק חמש קבוצות? האם התחרות החופשית ”דילגה“ על שוק הבנקאות? התשובות לשאלות אלו הן די פשוטות, כפי שאציג להלן.

אני כבר מדבר על זה הרבה זמן. טוב לראות התייחסות נבונה במקומות אחרים.

בקפיטליסט היומי, המגיב ספרטקוס העלה ניסוי מחשבתי מעניין. הוא שואל את תמרה:

מה כמות הכסף שאת מעבירה למדינה בשנה, ומה היית יכולה לעשות איתה במידה והייתה בידך, בלי אפשרות לשימוש בשירותים הציבוריים?

ספרטקוס הטיב לענות על שאלתו והודיע:

אני מרויח מינימום כעובד קבלן. בין 3200 ל-4000 (אם אני עובד הרבה שבתות). משלם בערך מסים של 250 ש“ח בחודש, מס הכנסה ובריאות, וביטוח לאומי. 3000 בשנה מס ישיר, ויש עוד מיליון כמוני בישראל. מוציא את רב המשכורת, ומשלם מע“מ עקיף כמעט 20%- עוד 720 ש“ח. עוד 8600 בשנה. 11 וחצי אלף בשנה. איזה שירותים אוכל לקנות בסכום כסף כזה? לבד ולא בקבוצה עם יתרון לגודל? אני מקווה שאתה מבין למה אנשים כמוני תלויים במדינה, ומהווים חלק גדול מאוד מהעובדים, בשירותים הציבוריים והפרטיים.

אבל ספרטקוס משלם הרבה יותר ממה שמנה פה. הוא משלם ארנונה, אגרות (למשל אגרת הטלוויזיה), אגרות רישוי רכב וטסטים (אם יש לו רכב), מכס, מס קנייה. מעבר לכך, עבור כל שרות ומוצר שהוא צורך, הוא משלם את כל ההיטלים האלו כשהם בנויים לתוך המחיר.

כל פעם שהוא קונה פלאפל, הוא משלם את הביטוח הלאומי של העובדים במקום, ואת מס ההכנסה שלהם ואת הארנונה של המסעדה, ושאר ההיטלים ועלויות הרגולציה שיש על כל עסק בארץ. הוא גם משלם את כל הדברים האלו עבור אלו שהובילו את גרגירי החומוס למסעדה ועבור אלו שגידלו את גרגירי החומוס, ועבור אלו שבנו את ציוד ההשקייה שהשקה את השדות. בהיעדר ההיטלים האלו מנת הפלאלפל היתה עולה הרבה פחות. הוא גם לא לקח בחשבון שחלק גדול ממימון המדינה מגיע מהלוואות ולא מהמסים שהוא משלם. יום אחד אנחנו או הילדים שלנו נצטרך לשלם על זה.

עכשיו נסתכל על הצד השני. מה מקבל ספרטקוס מהמדינה? הוא עדיין לא התייחס לזה. אולי נמשיך את הדיון פה בתגובות.

ואולי יש פה בעייתיות מלכתחילה. אנחנו שואלים את השאלה, האם המחיר שאנחנו משלמים עבור שירותי המדינה הוא מחיר טוב. אבל, איננו יכולים להעריך בצורה מספקת איזה סכום אנחנו משלמים, וגם לא אילו שירותים אנחנו מקבלים תמורת הכסף. יותר מזה, בהיעדר שוק חופשי, אי אפשר לדעת אפילו כמה כל שירות אמור לעלות. גם איננו יכולים לבחור האם לרכוש את השרותים או לא. אם לא נשלם, נלך לכלא.

We've opened up a new front on the war on terror. It's an attack on the unique, the unorthodox, the unexpected; it's a war on different. If you act different, you might find yourself investigated, questioned, and even arrested — even if you did nothing wrong, and had no intention of doing anything wrong. The problem is a combination of citizen informants and a CYA [Cover Your Ass] attitude among police that results in a knee-jerk escalation of reported threats.

Bruce Schneier, The War on the Unexpected

ברוס שנייר אמר שאנחנו חיים בחברה הבטוחה ביותר בתולדות האנושות. בסרטון המבריק הזה, סטיבן פינקר יורד לפרטים. בסוף ההרצאה הוא שואל מה גורם לירידה המדהימה באילומות במרוצת השנים, וזה מאד נוגע לפוסט הקודם על פתרונות לסכסוך שלנו.